הכרעת דין בתיק פ 8308/05

1.         כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו שלושה אישומים.

ב אישום הראשון מיוחסת לנאשם עבירת איומים, לפי סעף 192 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977. על פי הנטען, הנאשם הגיע בתאריך 21.9.2005, לאחר חצות, לתחנת מוניות בערד, ואיים על שני נהגי מוניות, רונית לוי, ומישה פרבר כי ישרוף את ביתה של רונית ואת המונית שלה, ויכה את בעלה, זאת בשל כך שבעלה של רונית הגיש, לפני שלוש שנים, תלונה נגד הנאשם לאחר שזה הצית את המונית.

באישום השני, מיוחסות לנאשם עבירות של חבלה במזיד לרכב, לפי סעיף 413ה לחוק העונשין, והחזקת סכין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין; נטען כי בין התאריכים 30.9.05- 1.10.05, בשעת לילה, שוטט הנאשם באזור מגוריו, ברחוב הצבר בערד, והבחין ברכב השייך לרומן גרינברג. על פי הנטען, הנאשם ניקב שניים מצמיגי הרכב באמצעות סכין, וזאת לאחר שכעס על רומן בשל "ויכוח על קערה".

באישום השלישי, מיוחסת לנאשם עבירות של הצתה לפי סעיף 448(א) לחוק העונשין, והיזק במזיד, לפי סעיף 452 לחוק העונשין; נטען, כי בתאריך 27.9.05, בשעה 02:00,הגיע הנאשם לפתח דירת מגורים, בבנין מגוריו בערד, בעת שבדירה שהו ארקדי פיי ואישתו, שפך חומר דליק על דלת דירתם והציתה באמצעות גפרורים, עד שהאש אחזה בדלת שבערה והעלתה עשן. בשלב זה ברח הנאשם מן המקום. על פי הנטען, הרקע להצתה הייתה סברתו של הנאשם כי ארקדי קילל אותו ושיסה בו את כלבו באירוע קודם.

האישום הראשון

2.       העדה רונית לוי, נהגת מונית, הגישה תלונה למשטרת ישראל, ביום 21.9.2005, לאחר שאחד מנהגי המוניות, משה פרבר, סיפר לה כי בעת היעדרה מהתחנה, הנאשם איים כי ישרוף לה את המונית, ירצח את בעלה, ויכה אותה. עוד ציינה כי הנאשם שרף את מוניתה בעבר. ( ע' 10 לפר').

3.       העד משה פרבר העיד כי הנאשם הגיע לתחנת המוניות בשעת לילה. לדברי העד מדובר בתחנה הממוקמת במרכז העיר, ו"כולם מגיעים לשם" (עמ' 24). העד שהה בתוך משרד התחנה, והנאשם עמד ליד חלון המשרד, במרחק של פחות ממטר. במקום נכחו אנשים נוספים. הנאשם דיבר בקול רם עם סדרן התחנה, והשמיע איומים " לגרום נזק למשפחת לוי, אני לא זוכר בדיוק באיזו צורה, הוא אמר שאני אשרוף את הבית או שאת הרכב, אינני זוכר אם הוא אמר גם בית וגם רכב..." (21). רונית לוי עצמה, הגיעה מאוחר יותר לתחנה ולא נכחה בעת השמעת הדברים. ביום 21.9.2006 מסר העד הודעה במשטרה בעניין זה.

4.       הנאשם נחקר לאחר אזהרה, על ידי החוקר, רס"ב יצחק מוזס, 22.9.2005 (ת/2), בגין "השמעת איומים בתחנת המוניות, נגד רונית לוי ובעלה, ביום 21.9.2005, לאחר חצות". הנאשם טען כי לא היה בתחנת המוניות, לא השמיע דברי איום, הוא מכיר את רונית לוי "והיא רמאית אחת גדולה", וכי מדובר בעלילת דברים. הנאשם סירב להצעת החוקר מוזס, לערוך עימות עם נהג מונית שהעיד כי נכח בתחנה, בטענה כי "הוא לא מאמין לאף אחד."(מזכר, ת/3). בעדותו טען כי אינו מכיר את העד פרבר, ומעולם לא איים בשריפת המונית.(46). עוד ציין בעדותו כי לא איים על רונית לוי, "היא איימה עלי" (ע' 53 לפר').

5.       ב"כ הנאשם טען כי עדותו של פרבר הינה עדות יחידה, שלא הייתה חד משמעית לעניין האיום שהושמע, ואין לסמוך עליה גם משום כך שהעד, והנהגים האחרים בתחנה, חשודים בדעה קדומה נגד הנאשם. עוד נטען, כי לא הוכח מתי הושמע האיום, ואולי מדובר באירוע שחלה עליו התיישנות. לחלופין נטען, כי האיום לא הושמע בפני רונית לוי, ולא הופנה למשה פרבר, ולפיכך יש לזכות את הנאשם מאישום זה.

6.         דוחה אני טענות ההגנה.

מעדויות פרבר ורונית לוי עולה, כי התלוננו במשטרה ב- 21.9.2006, והנאשם נחקר לאחר אזהרה, בהשמעת האיום במועד זה כמתואר לעיל. עולה, אפוא כי האירוע יוחס למועד המתואר, או סמוך לו, ולא הופנו כל שאלות לעדי התביעה שהיה בהן כדי לערער הנחה זו.

העד משה פרבר העיד בצורה מאופקת, השתדל לדייק בתיאור האיום שהושמע, ולא ניסה לייחס לנאשם אמירות המכוונות לפגיעה ברכוש, מעבר למה שנאמר על ידו. יצוין כי העד לא נחקר כלל בחקירה נגדית לעניין תוכן האיום שהושמע, או לעניין יחס עויין לנאשם, והנאשם ציין כי אינו מכיר כלל את העד. עוד עלה כי העד דיווח למתלוננת אודות האיום, והתלונן במשטרה, ואין לכך כל הסבר אלמלא התרשם מכלי ראשון, מהתנהגות הנאשם בתחנה. מנגד, עלה מדברי הנאשם כי בינו לבין המתלוננת קיים סכסוך, ועל פי ההתרשמות העגומה מהנאשם, כפי שעוד יתואר, הרי שאין לשלול אפשרות כי די היה בכך כדי להוות מניע להשמעת איום על ידו. הנאשם התחמק מעריכת עימות עם פרבר, וגם בכך יש כדי להוות חיזוק לראיות התביעה. בנסיבות אלה מעדיף אני עדותו של פרבר כי הנאשם השמיע איום בשריפת רכוש השייך למתלוננת.

7.       אין חולק, כי האיום לא הושמע על ידי הנאשם לפרבר, אלא לסדרן  התחנה, והמתלוננת לא נכחה במקום בעת השמעתו. אין חולק כי האיום לא הושמע לעבר המתלוננת, ועל פי העדויות הועבר לה דבר האיום, לאחר השמעתו, על ידי פרבר. כפי שנפסק ב- רע"פ 2038/04 - שמואל לם נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (להלן: הלכת לם), מפי כב' הנשיאה (השופטת דאז) בייניש,  הרי ש "אמירה המושמעת באוזני אדם אחד וקיים בה מסר של פגיעה באדם אחר יכולה לעלות כדי איום אסור כלפי קולט האמירה ואין הכרח בהוכחת "זיקת ענין" בין המאוים-קולט האיום לבין מושא האיום".

השמעת דברים מהסוג המתואר, שאופיים האובייקטיבי, חריף ומאיים, בפגיעה שלא כדין, לפחות בנכסי מושא האיום, עולים כדי כוונת הפחדה והקנטה, במובנו של סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, ובמיוחד כשעל פי הנטען על ידי העדה, היה הנאשם מעורב בעבר בשריפת מונית השייכת לה. גם אם הדברים לא הושמעו ישירות באוזני העדה, הרי שהעלאתם באוזני נהג מונית אחרת בתחנה, יש בה כדי להלך אימים על אותו נהג, העובד עם העדה, והינו לכאורה, בעל אינטרסים משותפים בהפעלתה התקינה והשלווה של התחנה, ובכך, בעל זיקת עניין לעדה, מושא האיום. זיקת עניין זו אינה נדרשת כאמור להוכחת האיום, אולם בהתקיימה היא תומכת בנוסף, בהתקיימו של איום על אותו אדם. ואולם, על פי עדותו של משה פרבר  לא היה הוא בר שיחו של הנאשם, אלא סדרן אלמוני, שהתביעה לא העידה מטעמה, שהנאשם השמיע בפניו את דברי האיום הקשורים בעדה. העד פרבר היה אפוא בבחינת מאזין פסיבי לדברים, שהושמעו מחוץ לחדר בו ישב אותה עת. אולם סבור אני, כי נוכח נסיבות השמעת הדברים, בלב התחנה, בקול רם, במרחק קצר ביותר מהעד, ובטווח ראיה איתו, הרי שאין לראות  בנסיבות אלה, ניסיון מצד הנאשם להעלות איומו באופן דיסקרטי, בפני הסדרן דווקא, ולא בפני הנהגים האחרים. נהפוך הוא, נוכח היעדרה מהתחנה אותה עת של מושא האיום, רונית לוי, מדובר היה  בהתנהגות משתלחת ומתריסה, שנועדה לכאורה, לחדד את המסר המאיים ולא להבליעו. במצב דברים זה ניתן לקבוע כי האיום הושמע כלפי כלל הנוכחים בתחנה, ובכללם העד פרבר.

ניתן לקבוע בנוסף, על פי הנסיבות המתוארות, כי הנאשם איים גם על המתלוננת כמיוחס לו בכתב האישום. כפי שנקבע בהלכת לם, " הקליטה אינה חייבת להיות ישירה מפיו של המאיים או סימולטנית לקיום ההתבטאות". הנאשם השמיע את האיום בראש חוצות, וכיוונו למתלוננת, והמסר המאיים הועבר לידיעתה על ידי פרבר, ונקלט על ידה. בכך יצאה התביעה ידי הוכחת עבירת האיום גם כנגד המתלוננת. והנאשם מורשע בעבירת איומים כמיוחס לו, הנוגע לאיום להצית רכוש של המתלוננת.

חקירת אירועי ההצתה וניקוב הצמיגים

8.       מהודעתו של פיי ארקדי, שכנו של הנאשם ברחוב הצבר, ת/10, מיום 27.9.2005, (שעה 03:35), המתגורר בקומת קרקע בבנין בו מתגורר הנאשם, עולה כי ביום 27.9.2006, בשעה 02:00 חש בריח עשן ופלסטיק שרוף בבית, והבחין באש העולה מהחלק התחתון של דלת הכניסה, שגרמה נזק לדלת ולמשקוף. העד מציין כי הינו גימלאי שאינו מסוכסך עם איש. לדבריו אירעו הצתות נוספות בדירה אחרת בבנין. העד הבהיר בעדותו כי ההצתה בוצעה לאחר שהעיר לנאשם שהוא משליך את הזבל מאחורי הפינה בבנין, ואמר לו ברוסית, כי אם ימשיך לעשות כך, " יהיו לו בעיות"(ע' 19).  עוד הבהיר כי בת זוגו של הנאשם, מונה, מסוכסכת עם השכנים, והיו מספר מקרים, כולל בדירתו, בהם  הוחדר דבק לחורי המנעול של דלתות הדירות.

9.       רס"ר אבו רביע, המשמש כשוטר סיור הוזעק למקום ההצתה. הוא מעיד כי הבחין במקום בגופיה שרופה, והתרשם כי הצתת הדלת בוצעה באמצעות בד, וחומר דליק(ע' 14 לפר'). לדבריו "יכול שהיה שם משהו מותך". (15). אין הוא יודע אם בוצעה בדיקת מז"פ. (לעניין סימני ההצתה, ראו  גם  עדות החוקרת, רווית פציניאש, ע'  36  לפר').

10.   ביום 27.9.2006, בשעה 17:30 נערך חיפוש בדירתה של מונה בר, ברחוב הצבר 3/20 בערד, בה מתגורר הנאשם, שנכח בחיפוש. בחדר האמבטיה נמצא בקבוק ובו טרפנטין, המשמש כמדלל צבע.(דוחות פעולה וחיפוש, ת/6, ת/7).