הכרעת דין בתיק פ 8004/04

א.   כתב האישום

1.                נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של הריגה והסעת תושב זר עבירות לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק") ולפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב- 1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל").

עפ"י כתב האישום, ביום 17.07.03 בסמוך לשעה 11:00 נהג הנאשם ברכב G.M.Cאוטובוס זעיר פרטי, מכוון תל שוקת לעבר חברון. סמוך לאחר צומת מיתר, בעקומה שמאלה ירד הנאשם לשוליים הימניים, על מנת לבצע פניית פרסה. במקום ישנו קו הפרדה רצוף ושדה הראיה מוגבל עקב העקומה. תוך כדי פניית הפרסה, הנאשם חסם את נתיב נסיעתה של משאית משא תומך, אשר היתה מאחוריו, והתנגשה עם חזיתה בדופן שמאל של רכבו. כתוצאה מהתאונה, נהרגו שני נוסעים ברכבו של הנאשם, אחמד אית אללה מנסיה ועבדאללה אלטלול ושבעה נוסעים נוספים נחבלו.

נטען בכתב האישום, כי הנאשם גרם לתאונה, לתוצאותיה ולמותם של שני הנוסעים בנהיגה בפזיזות בכך שביצע פנית פרסה במקום ששדה הראיה מוגבל וישנו קו הפרדה רצוף. עוד נטען, כי חמישה מתוך עשרת הנוסעים ברכב הנאשם הינם תושבי הרשות הפלסטינית אשר שהו ללא אישור בישראל והנאשם הסיעם על אף שידע זאת.

• 2.                 הנאשם כופר בעובדות כתב האישום, למעט העובדה, כי נהג ברכב האמור בשעה ובמקום

           המצוינים בכתב האישום.

 3.      כתב האישום הוגש ביום 06/01/04. ביום 14/7/04 תוקן לראשונה כתב האישום בבית המשפט והוסף ע.ת. לרשימת עדי התביעה. ביום 21/03/05, לבקשת ב"כ המאשימה, תוקן כתב האישום שוב והוספו 5 עדי תביעה, אם כי בית המשפט הביע את מורת רוחו מדרך ניהול התיק על ידי התביעה, ועל שביקשה באיחור לתקן את כתב האישום שהוגש זמן רב לפני כן.

ביום 23/05/05 התקבל פקס מפמ"ד למדור הפלילי בבית המשפט, שכותרתו "כתב אישום מתוקן". הנאשם הואשם בכתב האישום המתוקן בגרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין וסעיף 64 לפקודת התעבורה, במקום בעבירת ההריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין וכן בהסעת שוהים בלתי חוקיים בניגוד לחוק הכניסה לישראל, אלא שהפעם מספר הנוסעים הלא חוקיים פחת מחמישה לשלושה נוסעים.

כאמור בהחלטתי מיום 3/4/06 ביום 2/4/06, גילה ביהמ"ש, כי בתיק בית המשפט מצוי כתב האישום שנשלח ביום 23/5/05 למזכירות ביהמ"ש ומיד הורה לזמן את הצדדים לדיון, הגם ששלב ההוכחות הסתיים ואף הוגשו סיכומים.

ב"כ המאשימה בתגובתה טענה, ובצדק, כי בית המשפט לא נדרש לתקן את כתב האישום האמור וכתוצאה מכך גם לא התייחס אליו. כתב האישום לא הגיע לידי הנאשם וכן במחשב בית המשפט אין תיעוד של הגשת כתב אישום זה במעקב אחר התיק, אף אין חותמת "נתקבל" על גבי כתב האישום המתוקן. לדידה, אין המדובר בכתב אישום שהתביעה גמרה בדעתה להגישו. הגנתו של הנאשם אינה נפגמת, כתוצאה מכתב האישום המתוקן, שכן ידע במה הוא מואשם ועל כך ביסס את הגנתו.

ב"כ הנאשם טען בתגובתו, כי תוצאת הגשת כתב אישום מתוקן מבלי שבית המשפט התבקש לתקנו הינה בעלת שלוש משמעויות א. חזרת תובע מהאישום המקורי שמשמעותו זיכוי הנאשם מהעבירה המקורית. ב. עמדת התביעה באשר לסוג העבירה בה היא מבקשת להרשיע. ג. בקשת התביעה לתיקון כתב האישום. אין לדידו לקבל את עמדת התביעה, כי מדובר בטעות.

ברור, כי רק משנתקבל תיקונו של כתב אישום על ידי בית המשפט, בית המשפט כבול לתיקון האמור, אך במקרה זה, בית המשפט לא התבקש לאשר את התיקון, לא ניתנה תגובת הנאשם, וחשוב מכל, בית המשפט לא אישר את התיקון. לא די בכך שמזכירות בית המשפט קיבלה עותק מכתב האישום המתוקן. יתרה מכך, לא רק שהתביעה לא ביקשה את התיקון, לטענתה, אלא היא טוענת שכתב האישום המתוקן הוא טיוטה במסגרת מו"מ שלא נחתמה ונשלחה בטעות לבית המשפט ע"י מזכירה בפרקליטות.

ב"כ המאשימה הופתעה לגלות על דבר קיומו של כתב האישום המתוקן, לא פחות משבית המשפט הופתע. יתרה מכך,  גם ב"כ הנאשם הופתע מן הגילוי המרעיש ומובן שבנסיבות אלה לא ניתן לטעון, כי נפגע אינטרס לגיטימי של הסתמכות. השוני בין כתבי האישום מהותי.

בנסיבות שתוארו, על אף הימצאותו של כתב האישום המתוקן בתיק בית משפט, לא ראוי להתייחס אליו ככתב האישום הקובע, שלאורו יש לדון את הנאשם ואין לראות בו ככזה שתוקן על ידי בית המשפט כנדרש בסעיף 92 לחסד"פ. הגנת הנאשם לא נפגעה במאומה, שכן לאורך המשפט כולו, כולל סיכומי ההגנה לא התייחסו הצדדים לעבירה המתוקנת, כלומר לגרם מוות ברשלנות אלא לעבירת ההריגה בלבד. נראה, כי כדברי ב"כ המאשימה אירע, ושגגה בלבד הביאה להגשת כתב האישום המתוקן ולא גמירות דעת באשר להגשתו. נראה, שכל הכנתו היתה לצורך מו"מ בין הצדדים ושליחתו לבית המשפט היתה, כגרסת התובעת, רק לשם תיקון רשימת עדי התביעה שמופיעה בעמוד השני לכתב האישום. זאת ניתן להסיק אולי, גם מסימון עדי התביעה בעט על גבי  כתב האישום המתוקן כנראה, ע"י בית המשפט.

נסיון ההגנה להבנות מטעותה של מזכירות הפרקליטות - אינו נכון. בנושא זה, כמושכלות יסוד, נקבע כבר בקום המדינה בע"פ 1/48 סילבסטר נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד א, 5, עמ' 18 - 19: 

"הואיל וזהו הערעור הפלילי הראשון במדינת ישראל, והטענות הפורמליות תפסו בו מקום נכבד, רואה אני חובה לעצמי לומר כאן מה לפי דעתי צריך להיות יחס בית-המשפט במשפטים פליליים לטענות פרוציסואליות. אחד מחכמי המשפט כינה פעם יפה את חוק העונשין ואת הפרוצידורה הפלילית כ"מגנה כרטה של הפושע". יש בכינוי זה משום תבונה רבה. רוצים להבליט בו את הרעיון שהפרוצידורה הפלילית על דיניה מכילה לטובת הנאשם תריס בפני עיוות-דין. רוצים לתת לנאשם את מלוא ההגנה ההוגנת. אבל אסור לסלף את הרעיון הבריא הזה על-ידי הפרזה בפורמליות. פרוצידורה פלילית טובה צריכה בוודאי לתת לנאשם את מלוא ההגנה, כדי למנוע עיוות-דין, אבל הדיון הפלילי אינו צריך לקבל צורת משחק אשקוקי שבו מהלך אחד בלתי נכון קובע את גורל המשחק. תפקיד הדיון הפלילי - להוציא כאור משפט. מוטב אמנם שעשרה רשעים יצאו זכאים משצדיק אחד יצא חייב, אבל במה דברים אמורים? - כשהשאלה היא הוכחת האשמה, ולא כשהכתוב מדבר על ליקויים טכניים בכתב-ההאשמה וכדומה. על שאלות ממין זה לא יחול הכלל של הנאה מהספק.

וחשוב גם שהעם יראה ששופטיו נכנסים לטרקלין שבו דנים על החטא וענשו, ואין נשארים עומדים בפרוזדור ודנים בו על כתב-האשמה בלבד אם הוא שלם, או אם הוא פגום, או אם הוא בטל. חלילה לי מלעודד את הקטיגורים המתרשלים בניסוח כתבי-האשמה. חובה עליהם לבדוק בשבע עיניים אם כתב-האשמה אמנם מגיד פשע, אבל לבתי-המשפט לא הרשות בלבד, כי אם חובה עליהן לתקן מה שפגמו הקטיגורים, ובלבד שלא יפגעו על-ידי כך בעיקרי השלטת הצדק."

וראה גם בש"פ 3447/96 מדינת ישראל נ' יצחק אזולאי ואח', פ"ד נ(3), 309 ,עמ' 312-313.

וע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) ,505 ,517 (1981), מפי כבוד השופט ברק.

            ב.         עבירת הסעה שלא כדין לפי חוק הכניסה לישראל