הכרעת דין בתיק פ 8001/05

1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו שני אישומים כדלקמן: באישום הראשון מיוחסות לנאשם עבירות של נשיאת נשק, לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין ועבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. באישום השני מיוחסות לנאשם עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין ועבירה של חטיפה לשם רצח לפי סעיף 372 לחוק העונשין.

אין חולק,  כי הנאשם הינו דודה, אחי אביה, של הקטינה ס.א.ע, ילידת 15.12.89, אשר נראתה לאחרונה ביום 25.8.04 ומאז נעלמו עקבותיה בנסיבות המעוררות חשד כי נרצחה.

בהתאם למיוחס לנאשם באישום הראשון נטען, כי ביום 10.5.03, בשעה 17:00 או בסמוך לכך, הגיע הנאשם לביתה של הקטינה ביישוב תל-שבע כשהוא נושא עימו שלא כדין, אקדח. במועד ובמקום הנ"ל הכה הנאשם בידיו את הקטינה, בידה השמאלית, בעט בה ברגליה ולאחר מכן הכה אותה בגבה עם האקדח ועם מקל שהחזיק ברשותו. כתוצאה מהמכות סבלה המתלוננת מחבלות בידיה, בברכה ובגבה. לאחר מכן, באותו מעמד, חפר הנאשם בור ואמר למתלוננת כי הבור הוא בשבילה ואמר: " אני אהרוג אותך ואשים אותך בבור הזה" וזאת בכוונה להפחידה. במעשים אלו ביקשה המדינה לייחס לנאשם את העבירות כמפורט לעיל.

בהתאם למיוחס לנאשם באישום השני נטען, כי ביום 25.8.04, בשעה 21:00, או זמן מה בסמוך לכך, קשר הנאשם קשר עם אדם אחר, שזהותו אינה ידועה למאשימה, לחטוף את הקטינה כדי לרוצחה. במסגרת הקשר הנ"ל ולשם קידומו נסע הנאשם יחד עם האדם האחר במכונית מסוג פולסווגן פולו בצבע לבן, מס' רישוי 00-806-12 (להלן: "רכב הפולו"). ביום 25.8.04, בשעה 21:30, בשדרות רגר, ליד  הדואר בבאר-שבע, עקב הנאשם אחרי הקטינה שיצאה עם חברותיה מקניון הנגב. הנאשם והאדם האחר עצרו את רכב הפולו בקרבת בנק הפועלים בשדרות רגר בבאר-שבע, ליד הקטינה, שעברה במקום יחד עם שתי חברותיה. הנאשם ירד מרכב הפולו כשהוא אוחז במברג בידו, ניגש לקטינה, הצמיד את המברג לבטנה והורה לה לעלות לכלי הרכב כשהוא אוחז בה בכוח. הקטינה עלתה לכלי הרכב ומייד לאחר מכן הנאשם והאחר נסעו ממקום האירוע ברכב הפולו יחד עם הקטינה.

מאז האירוע איש מקרובי משפחתה, מכריה, חבריה וידידיה של הקטינה לא ראה אותה ולא שמע ממנה דבר. על בסיס דברים אלו ביקשה המדינה להרשיע את הנאשם בעבירות כמפורט לעיל.

2. הנאשם כפר במיוחס לו באישום הראשון וטען, כי הקטינה בדתה את הדברים מליבה כדי לקדם אינטרס אישי שלה שלא לחזור לבית הוריה. אשר לאישום השני טען הנאשם כי לא היו דברים מעולם וכי נפלה טעות בזיהויו כמי שחטף את הקטינה.

3. אשר לאישום הראשון - יש לציין כי הקטינה לא מסרה עדות בבית משפט. התביעה טענה כי מאז אירוע החטיפה ביום 25.8.04 נעלמו עקבותיה של הקטינה באופן המלמד כי נחטפה והועלמה ובשל כך נמנע ממנה מלהעיד בבית המשפט.

בשל כך ביקשה המדינה לאמץ את אמרותיה של הקטינה בהתאם להוראת סעיף 10א (ב) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971 (להלן: "פקודת הראיות") לקבוע כי אמצעי פסול מנע מהקטינה להעיד בבית המשפט ובהתאם להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו באישום הראשון על בסיס אמרותיה של הקטינה בתוספת לתיעוד רפואי שהומצא.

אשר להעלמות הקטינה, סבורתני כי על סמך הראיות שהוצגו בפני, באשר לחטיפת הקטינה ובאשר להיעלמותה מאז יום האירוע, 25.8.04, כי אמצעי פסול מנע ממנה להעיד בבית המשפט ועל כן יש לקבל את אמרותיה בהתאם להוראות סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות כאמרות קבילות. סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות קובע, כי בית המשפט רשאי לקבל אמרה, אף אם נותן האמרה אינו עד במשפט וזאת במקרה שלא ניתן להביאו לבית המשפט ובלבד שבית המשפט שוכנע שמנסיבות העניין עולה, כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האמרה מלתת את העדות. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע, כי הוכחת האמצעי הפסול אינה דורשת את אותה מידת הוכחה הנדרשת בפלילים ודי בקיומה של מסקנה המוסקת בדרגת סבירות גבוהה מכלל הנסיבות, כי אמצעי פסול מנע מהעד להגיע למסור עדות. (ראה לעניין זה ע"פ 648/87 סבן נ. מדינת ישראל , פ"ד מב(3) 669). עוד יצוין, כי מקור האמצעי הפסול אינו חייב להיות הנאשם שכנגדו מבקשת התביעה לעשות שימוש באמרות אלו ויכול להיות שהאמצעי הפסול יהיה מנותק מן הנאשם. (ראה ע"פ 567/80 אביטן נ. מדינת ישראל, פ"ד לו (1) 684, ע"פ 696/84 אלבז נ. מדינת ישראל , פ"ד לח (4) 330).

אמרתה של הקטינה  נגבתה ביום 12.5.03 (ת/32), על ידי החוקרת איילת בן עמי ואמרה זו הוגשה באמצעותה. במסגרת אמרתה זו סיפרה הקטינה, כי הנאשם הגיע לביתה ואמר לה שהמשטרה עוצרת את אבא שלה ושאל אותה מי סיפר למשטרה. כן ציינה כי הנאשם אמר לה שהיא צריכה למות כמו אמא שלה וכי כאשר אמר דברים אלו החזיק בידו אקדח בצבע שחור וכן הכה אותה בידו בידיה ולאחר מכן נתן לה מכה עם האקדח בגב ואף הוסיף ובעט בה ברגלו כשהוא אומר לה שהיא כמו אמא שלה והיא צריכה למות. הקטינה אף הוסיפה וציינה באמרתה, כי הנאשם האשים אותה על כך שדיברה עם המורה זהבה וסיפרה לה מה שקרה וכי בשל כך עצרו את אבא שלה. במסגרת הודעה זו תועדו החבלות בהן הבחינה החוקרת, הן על גבה של הקטינה והן על זרועותיה באופן המאמת את דבריה. כמו כן, תעודה רפואית מיום 12.5.03 מתעדת את סימני המכות אשר נמצאו על זרועות המתלוננת לרבות התייחסות לרגישות בגב התחתון. (ראה: ת/40).

אין חולק, כי במהלך המשפט הובהר כי הקטינה, ניהלה אורח חיים שאינו מקובל על בני עדתה, הבדואים, וכי ברחה פעמים רבות מן הבית והושבה על ידי אביה לחיק המשפחה ולא פעם נעשו הדברים תוך הפעלת איומים או אלימות כלפי הקטינה. הנאשם, שהוא דודה של הקטינה, היה מעורב בחייה של הקטינה והיה מודע לבעייתיות בהתנהגותה וזאת כנלמד ממעורבותו אל מול גורמי הרווחה כמפורט להלן.

החוקרת, איילת בן עמי, אשר גבתה את התלונה מהקטינה אישרה בעדותה, כי רשמה זיכרון דברים (נ/15) ובו תיעדה את הדברים אותם מסרה לה הקטינה לפיהם לאביה, חסן, " יש בור ליד הבית ובו הוא מסתיר נשק וכדורים הוא הציג את הדברים בפניה". החוקרת גם אישרה, כי תיק החקירה נשוא האישום הראשון נפתח כתיק פ"א נגד האבא חסן, בגין עבירות מין, תקיפה ואלימות של חסן כלפי הקטינה (ראה עמוד 393 לפרוטוקול).

הוברר, כי הקטינה התלוננה בפני גורמי הטיפול, הן ביחס לנאשם והן ביחס לאביה, אך בהתאם להוראות החוק ובהיותה קטינה פוצלה החקירה והיא נחקרה אודות החשדות המיוחסים לאביה, על ידי חוקרת ילדים, חקירה שבוצעה שעות ספורות לפני חקירתה בפני חוקרת הנוער ובה סיפרה הקטינה לחוקרת הילדים אודות המכות והמעשים המיניים שסופגת היא מאביה חסן. (ראה: עמוד 408 לפרוטוקול). ואילו בנוגע להאשמות כלפי הנאשם, נחקרה על ידי חוקרת נוער של המשטרה. כך הסתבר כי במסגרת חקירת הקטינה על ידי חוקרת הילדים, לא הזכירה הקטינה במילה או בחצי מילה את הנאשם (ראה עמוד 395 לפרוטוקול - עדותה של החוקרת).

אישרה חוקרת הנוער, בן עמי, כי במהלך חודש נובמבר 2003 ברחה הקטינה מהמעון בו אמורה הייתה לשהות ונסעה לחברותיה בבאר-שבע, שם טיילה,  בשעות הצהריים, אכלה, הסתובבה שוב בבאר-שבע, פגשה אנשים ולאחר מכן ראתה את הדוד שלה ג'אבר אבו עסא (הנאשם) שבא לקחת אותה. היא הגיעה לביתו של הנאשם ושם ישנה ובבוקר אבא שלה בא ולקח אותה. (ראה עדותה של בן עמי, עמוד 411 לפרוטוקול).

בנוסף, העידה בפני הגב' זוהרה באדר, שהייתה יועצת בית הספר שבו למדה הקטינה בחודש מאי 2003. בהסכמה הוגשה אמרתה (ת/42). במסגרת הודעה זו שחזרה העדה שיחה שהייתה לה עם הקטינה במהלכה תיארה הקטינה, בין היתר, אירוע של תקיפה ואיומים מצד הנאשם, כשהיא אף מוסיפה ומראה לעדה סימני חבלה שנותרו על גופה בעקבות אותו אירוע. במהלך חקירתה של העדה, מעל דוכן העדים, הוברר כי השיחה של העדה עם הקטינה נערכה בסמוך למועד בו מסרה את עדותה במשטרה, דהיינו, ביום 14.5.03. מכאן שהשיחה התקיימה בסמיכות לאירועים המתוארים בכתב האישום. (ראה עדותה בעמוד 863 לפרוטוקול).

גם פקידת הסעד, אירה ריידר, העידה אודות הדברים שמסרה לה המתלוננת בקשר לנאשם, כשלדבריה סיפרה לה הקטינה שהנאשם תקף אותה ואחר כך הראה לה בור שחפר באדמה ואמר לה ששם היא תהיה. פקידת הסעד ציינה כי בעת שהקטינה סיפרה לה את הדברים היא הייתה מפוחדת. כן הסבירה כי לאחר התייעצות בין הגורמים המטפלים הומלץ למשטרה שלא להמשיך ולחקור את הנאשם וגם לא את אבי המתלוננת מתוך ההנחה כי טובת המתלוננת באותה עת, ובהתחשב בקהילת המגזר אליה היא משתייכת, מחייבת את השבתה אל הקהילה תוך שיקום היחסים בינה לבין משפחתה תחת החרפת היחסים בדרך של הגשת כתבי אישום. (ראה עדותה בעמוד 382 לפרוטוקול).

4. הנאשם הכחיש את הדברים המיוחסים לו על ידי הקטינה ביחס לאישום הראשון. לטענתו בדתה הקטינה את הסיפורים מליבה כדי להשתחרר מעול בית אביה ובית דודה אשר אך ביקשו את טובתה. הנאשם בעדותו בבית המשפט טען, כי במועדים הרלוונטיים להגשת התלונה הייתה הקטינה תחת אחריותו, בהתאם לפנייתם של גורמי הרווחה אליו וכי מייד לאחר שהגישה הקטינה את תלונתה הוצאה היא מחזקתו.

לביסוס טענתו, כי הקטינה בדתה את האירוע מליבה הביא לעדות את אחותה של הקטינה, סמאח אבו עסא וכן את השייח' מוסא אבו עסא, אשר מסרו בעדותם, כי הקטינה העלילה על הנאשם עלילת שווא וכי בפועל ביימה את סימני החבלה על גופה, הכל כדי להפליל את אביה ואת הנאשם.

עוד טען הנאשם, כי דודתה של הקטינה, פריאל, הדיחה אותה להעליל עלילת שווא על אביה ועליו וזאת על מנת שהיא תוצא מחזקת האבא או מחזקתו שלו ותועבר לחזקת הדודה, על מנת שזאת תהנה מהמשך קבלת כספים מביטוח לאומי עבור הטיפול בקטינה ובאחיותיה.