הכרעת דין בתיק פ 7697/04

האשמה

כתב האישום בענייננו מייחס לנאשם עבירות של תקיפה חבלנית ואיומים, לפי סעיפים 380 ו- 192 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, בהתאמה, בגין התפרצות אלימה כלפי קטין ואמו בשעות אחר הצהרים של יום 15.6.04. זירת העבירה, על פי הנטען, הייתה בסמוך לקיוסק בניהולו הנאשם ברחוב לוינסקי 73 בתל אביב (להלן- "הקיוסק"). אותה שעה, כעולה מעובדותיו, עמדה במקום מורין מוזי (להלן- "המתלוננת"), שהינה עובדת זרה, יחד עם בנה הפעוט והלה החל לקרוע ניירות שילוט שניצבו מחוץ לקיוסק. לגרסת התביעה הדבר עורר את זעמו של הנאשם שבתגובה על מעשיו בעט בילד, ותקף את המתלוננת במכות אגרוף, הפילה, בעט בה ושרט את פניה (להלן - "התקיפה") בהמשך, על פי הנטען, איים הנאשם על המתלוננת באומרו לה, שאם תחזור הוא יהרוג אותה. בעקבות התקיפה  נגרמו למתלוננת כאבי ראש, כאבים בידה ובמותנה, שריטות בפניה ובידה, והיא נזקקה לטיפול רפואי.

תגובת הנאשם

הנאשם לא הכחיש את עצם המפגש בינו ובין המתלוננת, ואף הסכים עם הגרסה לפיה, בנה קרע את ניירות השילוט. כמו כן, לא התכחש כי בשלב כלשהו, בעיצומו של עימות מילולי שהתפתח ביניהם, נגע בה פיזית, אך לא באקט של תקיפה, אלא כדי להרחיקה מהחנות. לשון אחר, לגרסתו, המתלוננת היא זו שהחלה בפרובוקציה, צעקה, קיללה ואף גרמה נזק לסחורתו, והוא, בתגובה, החזיר לה בצעקות וקללות, ביקשה לעזוב, ומשסירבה- "חיבק" אותה וניסה להוציאה אל מחוץ לחנות. במהלך ניסיונו זה, מעדה המתלוננת, לטענתו, במדרגה, ונפלה, וכך נחבלה.

אבחן להלן את גרסאות הצדדים, אשר עומדות, בודדות, זו מול זו- האם ניתן לבכר אחת מהן על פני רעותה?

ניתוח גרסת המתלוננת

סיפורה של המתלוננת בבית המשפט הותיר בשומעיו רושם כי המדובר בגרסה כנה, מהימנה, המתארת מעשים שהתרחשו במציאות. עם זאת, אין היא נקייה מפגמים  בדמות השמטות ושינויים, ששומה לדון בהם ובעיקר באיזו מידה, אם בכלל, בכוחם לערער אמינותה.

בעדותה בבית המשפט תארה המתלוננת בפרוטרוט את השתלשלות הדברים מרגע שהגיעה יחד עם בנה לרחוב לוינסקי 73, מול חנותו של הנאשם, על מנת להשתמש במתקן הטלפון הציבורי המוצב במקום. בעודה עסוקה בשיחת הטלפון, החל בנה - פעוט בן השנתיים  וחצי - מתעסק וקורע את ניירות הפרסומת שהיו מונחים על הדלפק ליד הטלפון. לדבריה, לא הייתה מודעת למעשיו מאחר ושוחחה בטלפון, כשלפתע, שמעה אותו צועק והבחינה בנאשם מכהו. הנאשם החל לצרוח על הפעוט, והמתלוננת השיבה לו באותה מטבע. הילד החל לרוץ לכיוונה והנאשם בעקבותיו. בהגיע הנאשם אליה, היפנה זעמו כלפיה. נהג באגרסיביות, סטר לה, היכה אותה ובעט בה, בעוד בנה הנאחז בשולי שמלתה סופג חלק מן המכות. כתוצאה מהתקיפה, נפלה על הרצפה, וניסתה להימלט ממכותיו בזחילה, בלשונה: " התחלתי לזחול והוא היה מעליי עם ידיו ועם נעליו, לא יכולתי לקום" (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 5-6). לדבריה, ניסתה להיאבק בנאשם ולהשתחרר מאחיזתו, אך לא הצליחה, " אני נאבקתי, ניסיתי להשתחרר ממנו עם הידיים, הייתי על הרצפה והנעתי את ידיי ורגליי במטרה להשתחרר ממנו, להדוף אותו מעליי" (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 25-26). בעודה שרועה על הרצפה, זחלה, בלא משים, לעבר פנים החנות, בכוונה להיאחז בדבר מה אשר יסייע לה להתרומם על רגליה. משניסתה לאחוז במקרר הניצב שם, הקדימה הנאשם, תפס בגופה והשליכה החוצה מן החנות. כתוצאה מתקיפתו, נגרמו למתלוננת חבלות, עינה התנפחה ונוצרה על פניה צלקת ארוכה.

כבר בשלב זה ניתן לקבוע, כי לקיומן של החבלות נמצא תימוכין מכמה מקורות שונים ואובייקטיביים, מהם מצטיירת תמונה זהה: בדו"ח הרפואי (ת/6), בתמונותיה שצולמו בסמוך להתרחשות המתעדות את החבלות (ת/5), בהערת השוטר שגבה את הודעתה סמוך לאחר האירוע: (" אני רואה שריטות על פניה של המתלוננת בלחי צד שמאל וכן שריטה על ידה השמאלית של המתלוננת", עמ' 1 להודעה, שורות 3-4) ובדו"ח הפעולה (בו כתב רושם הדו"ח " יש עליה סימני שריטות בלחייה ובמרפקה", עמ' 1 לדו"ח, שורות 4-5).

עוד סיפרה, כי היא פוחדת מהנאשם, לאור איומיו כי יהרוג אותה באם תשוב לחנותו, " עד כדי כך אני מפחדת שהוא אמר לי תחזרי לאפריקה, ואני לעולם לא אחזור לשם (לחנות)" (עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 5).

המתלוננת הכחישה כל היכרות מוקדמת עם הנאשם ודחתה בתוקף טענתו לפיה, כניסתה לחנותו הייתה מתוכננת ובמטרה להעיף מדף עם בקבוקים ולגרום נזק. ראוי לציין, כי דבריה בבית המשפט נתמכים אף בהודעתה במשטרה, ואין בין אלה כל סתירה מהותית. עובדה המקנה משנה אמינות לגרסתה.

לעניין האלימות כלפי בנה, משנשאלה בחקירתה הנגדית כיצד יתכן הדבר שבנה הפעוט, אשר לטענתה ספג אלימות חמורה מצד הנאשם, לא נזקק לטיפול רפואי ועל גופו לא הופיע כל סימן, השיבה כי הייתה זו היא עצמה שספגה את רוב המכות ובנה נפגע כיוון שנאחז בבגדיה. לעניין החבורות, ציינה, כי אמנם לא נראו על בנה מיד לאחר התקיפה, אולם הן הופיעו כעבור יומיים. הסבר זה, יש לומר, עומד במבחן ניסיון החיים והמציאות. עוד מסרה, כי עד היום בנה סובל מטראומה עקב המקרה, ובכל פעם בה ביקשה לנסוע דרך רחוב לוינסקי, בו אירע המקרה, ניכרו בהתנהגותו אותות חרדה כשהפציר בה לבל תחזור לזירת האלימות מחשש פן יבולע לו מידי הנאשם: " אל תעברי שם, האדם יכה אותנו" (עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 3).

בתום מעשי האלימות לא מיהרה המתלוננת לעזוב את המקום, אלא נשארה והמתינה לבוא השוטרים. לכאורה, בשם לב לנסיבות, זוהי התנהגות תמוהה, שכן היית מצפה שתמלט על נפשה לבל תוסיף להיפגע. תמיהה זו יושבה היטב על ידי המתלוננת, שהסבירה כי בשלב זה כבר התקהלו עוברי אורח במקום, ולכן חשה שהסכנה שנשקפה לה ולבנה חלפה, ואין ביכולתו של הנאשם להמשיך במעשיו. מגרסתה ניכר כי נפגעה, נפשית ופיסית, ממעשיו וביקשה "להשיב" לו כגמולו ולהבטיח כי לא יחמוק מחקירה וימלט מאימת הדין. גם לשאלה מדוע לשוטר שהגיע למקום לא ספרה בפרוטרוט את שאירע היה באמתחתה הסבר סביר. לדבריה, סימני החבלות שנותרו על גופה היו אמינים מאלף עדים לראיה ותימוכין על שארע, גם בלי שתכביר במילים, כדבריה:" היו לי חבלות נראות על פניי, לא הייתי צריכה לספר כלום" (עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 22). 

הן בעדותה והן בחקירתה הנגדית שמרה המתלוננת על קו אחיד ומגובש בסיפורה, שבה והשמיעה תיאור אשר הותיר בבית המשפט רושם מציאותי והגיוני. דבריה, חזרותיה והסבריה מלווים בהדגמה והמחשת הדברים, מוסיפים נופך מוחשי ונתפסים כתיאור המציאות כפי שנקלטה בחושיה. רק אדם אשר חווה את הדברים על בשרו יוכל לפרוט סיפורו לפרוטות, לשוב ולשחזר את מקום האירוע, אופן ההתרחשות והתחושות הנלוות למעשי האלימות שחווה.

חרף האמור עד כה, עולים בדברי המתלוננת שני קשיים: האחד- היות גרסתה עדות יחידה לנעשה, למרות שלדבריה, ובאופן סביר והגיוני, חלפו במקום עוברי אורח רבים. רוצה לומר, האם מעשה אלימות שכזה, הנעשה לאור יום ברחוב סואן ומרכזי, לא ימשוך אליו ולו אדם אחד אשר יגאל אותה מאלימות הנאשם? מן ההיגיון כי אדם סביר הנחשף למעשים שכאלה ייחלץ לעזרת המותקפת, או למצער יזעיק את המשטרה וימסור את עדותו. בעדותה סיפרה כי היא עצמה התקשרה למשטרה, משנסתיים המאבק, וכי למרות שנוצרה במקום אותה התקהלות אשר השקיטה את נפשה ואיפשרה לה להישאר ולהמתין למשטרה, לא מצאה ולו עד אחד לרפואה אשר יבסס ויעניק משנה תוקף לגרסתה.

הקושי השני- גרסתה לעניין אלימות הנאשם כלפי בנה. בראשית עדותה בבית המשפט הסבירה כי ההתרחשות האלימה החלה משראתה את הנאשם מכה את בנה, ואף בהמשכה הוסיף הנאשם והפליא מכותיו בבנה, בעודו אוחז בבגדי אמו. משפטים ספורים לאחר מכן, גרעה המתלוננת מחומרת מעשי הנאשם, כשנשאלה כיצד יתכן הדבר כי בנה לא נזקק לכל טיפול רפואי וכי לא ניכרו על גופו כל סימני אלימות, השיבה: " זה לא הכאה של מאבק כפי שהוא עשה לי, הוא יותר סטר לילד" (עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 15). מאידך, בהגיע השוטר למקום האירוע, לא ציינה המתלוננת בפניו דבר וחצי דבר לעניין האלימות כלפי בנה, וכן נמנעה מלהתייחס לכך בעימות שנערך בינה ובין הנאשם (ת/2). במקום אחר, בעת מסירת תלונתה במשטרה, סיפרה בתמציתיות " אני הייתי עם הילד שלי בן שנתיים וחצי והוא בעט גם בילד שלי" (עמ' 1 להודעה, שורות 4-5), הא ותו לא. עוד ניתן להוסיף, כי אם אכן ננקטה כלפי הפעוט אלימות, כנזכר לעיל, מן הראוי היה לנסות ולדובבו בידי חוקר ילדים, ולתור בדבריו חיזוק וביסוס לגרסת אימו, מעשה אשר לא נעשה.

עדות יחידה

לעניין הקושי הראשון, חרף הבעייתיות הלכה היא כי אין כל מניעה לבסס הרשעה על אדני עדותו של עד יחיד. לשון אחר, בית המשפט יכול לסמוך ידיו אפילו על עדות יחידה, באם ימצא אותה אמינה, מבוססת ונטולת סתירות. בסוגיה זו עסק השופט קדמי בספרו "על הראיות" (חלק א', עמ' 243):

"אין כל מניעה לבסס הרשעה בפלילים על פי עדותו של עד יחיד, ותהא העבירה חמורה ככל שתהא; הכול תלוי במשקלה ההוכחתי הסגולי של העדות היחידה. ואכן, הכלל הוא: כל עוד זוכה עדותו של עד יחיד לאמונו של בית המשפט ולמלוא המשקל ההוכחתי המתחייב מתוכנה- די בה כשלעצמה כדי לבסס הרשעה בפלילים".

בענייננו, גם בהעדר עדויות לתמוך בגרסת המתלוננת אני מוצאת את חוט השדרה של העדות איתן ומבוסס. הדברים שהשמיעה בבית המשפט. על האופן בו נחבלה אמינים ואינם פרי דמיון או המצאה, וודאי בשים לב לגרסת הנאשם שלא רק שלא הכחיש את עצם קיומו של מגע פיזי אלים בינו לבין המתלוננת שהוא יזמו והפך להתכתשות, אלא אישר כי  כתוצאה ממנה מעדה ונפלה. משמע, החבלות נגרמו כתוצאה מאותו אירוע אלים ולא בשל גורם אחר. בשלב זה אמנם טרם דנתי בהגיון גרסת הנאשם, אך כבר עתה ניתן לומר, כי החבלות שניצפו על חלקי גופה של המתלוננת - בידיים ובפנים, מתיישבות דווקא עם תקיפה ולא עם מעידה. לו היו תולדה של נפילה היית מצפה למוצאן גם בחלק התחתון של הגוף, כגון הרגליים. גם השריטות בידיים אינן פרי מעידה, אלא תוצאה של מגע יד אדם. ואילו באשר להיעדר עדי ראיה. המדובר בהתרחשות קצרה יחסית שארעה סמוך לחנות הנאשם ולא באמצע הרחוב, כך שלא מן הנמנע, שעוברי אורח לא הספיקו להבחין בנעשה ולחוש לעזרת המתלוננת.