הכרעת דין בתיק פ 7318/04

בתאריך 25.6.02, סמוך לשעה 01:00, נמצא הנאשם, רוני מקמל, מסיע במכוניתו את אסעד איברהם (להלן: אסעד) שהינו תושב האזור והכל מבלי שהיו בידי אסעד אישור לשהייה או עבודה כחוק בישראל (ת/3).

לטענת הנאשם, סבר, בתום לב, נוכח חזותו של אסעד וסגנון דיבורו, כי מדובר בתושב ישראל  וע"כ הסיעו לצרכי עבודה - מבלי שהיה מעסיקו - לחנות נעליים שאותה הפעיל אביו, באותה עת' בקרית אתא - חנות בה הועסק הנאשם ע"י אביו, כפועל.

עוד נטען בעובדות כתב האישום כי ביום 21/6/02' העסיק הנאשם את אסעד' בחנות הנעליים, שבקרית אתא, תמורת 200 ש"ח ליום, מבלי שהיה בידו היתר העסקה כדין. הנאשם מכחיש כי העסיק את אסעד בתאריך 21.6.02, כנטען נגדו.

בגין כך מיוחסת לנאשם עבירה שעניינה מעביד המסיע עובד ללא היתר עבודה' לפי סעיף 12 א.ג. לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב - 1952 (להלן: "החוק") וכן עבירה שעניינה מעביד המעסיק עובד תושב אזור שלא כדין, עפ"י סעיף 12 ב. לחוק, עבירות שהנאשם מכחיש אותן.

עד התביעה, רס"ר יוסי אליהו, אישר בעדותו את האמור בדו"ח הפעולה, שערך ולפיו, עיכב את הנאשם (ת/2, שהוגש בהסכמה). מתוך דו"ח הפעולה עולה, כי בעת בדיקה שגרתית של כלי רכב, בתאריך 25.6.02, בשעה 01:00, עצר את המכונית מסוג "פיאט", בה נהג הנאשם וזאת בהיותה ברח' לוי אשכול, פינת יהודה הלוי, בקרית אונו וכשלצידו ישב אסעד. עוד צוין בדו"ח כי :"לדברי מקמל רוני הוא עבד בשוק בחיפה ברוכלות ובדרך חזרה מהצפון באזור צומת גהה ראה את הבחור, אסעד אברהים, עוצר טרמפים, שביקש ממנו טרמפ לאזור פ"ת והחליט לאסוף אותו טרמפ בתמימות ולא ידע כלל שמדובר בערבי פלסטינאי". עוד  הוברר כי גרסתו של אסעד, בדו"ח, הינה כי הוא עובד בעבודות מזדמנות ועצר "טרמפים", באזור נתניה, כך עלה למכונית בה נהג הנאשם. בדו"ח העיכוב צוין עוד מפי הנאשם: "אספתי  טרמפיסט לא ידעתי שמדובר בשב"ח, אני מצטער".

העד שלל מכל וכל את הטענה שהועלתה נגדו בחקירתו הנגדית' לפיה, ממציא הגירסה בדבר איסופו "כטרמפיסט" היה אסעד, וציין כי מדובר היה בגרסה דומה, שנשמעה הן מפי הנאשם והן מפי אסעד, אלא שמקום האיסוף נמצא שונה, עפ"י שתי הגרסאות שהועלו בפניו ולא מצאתי מקום לשלול מאמינות גירסתו של העד.

הנאשם שטח את גירסתו, בעדותו בביהמ"ש ולפיה, בעת שהעמיס סחורה על רכבו, בהיותו בת"א, הגיע אליו אדם בשם קימו ושאלו, ביוזמתו, אם נחוצה לו עזרה. הנאשם השיב בחיוב, לאמור, כי נחוצה לו עזרה למחרת בבוקר, שאז הודיע אותו קימו: "שיש לו מישהו" והדבר שימח את הנאשם. לטענת הנאשם העובד התייצב לעבודתו למחרת היום, והוסע על ידיו לעבודה, בקרית אתא, כשתאורו של אסעד הינו: "היה שטני, ג'נג'י, עם עיניים בהירות לא היה לו מבטא". אלא שלדבריו תוך כדי עבודה התעורר בו חשד כלשהו וע"כ שאל את אסעד מה מוצאו וזה השיב כי הינו ערבי מנצרת. על כן, ביקש ממנו כי יציג בפניו תעודת זהות ואסעד השיב כי יעשה כן למחרת היום, ובהסיעו אותו בסיום העבודה, מחיפה, בשעת לילה מאוחרת נעצר ע"י השוטר רס"ר יוסף אליהו. כן טען כי מי ששילם את שכרו של העובד היה אביו, וזאת באמצעותו, משהורה לנאשם לשלם לאסעד את שכרו  (ישיבת יום 22.1.06, עמ' 1 ואילך).

כן טען הנאשם כי משהורה לו השוטר לעצור את מכוניתו, הפטיר לעברו אסעד שהינו טרמפיסט והשים עצמו כישן. ע"כ דבק בגירסה זו בפני השוטר:
"אמרתי לו זה טרמפיסט" (עמ' 2 שורה 24). רק מש"העיר" את אסעד משנתו המדומה ומשאסעד החל לצעוק כי על השוטר לפנות למעבידו, כשביקש ממנו השוטר תעודת זהות, נוכח לדעת לראשונה, כי הסיע את תושב האזור.

הנאשם טען כי אסעד לא עבד עימו ביום ו', 21.6.02, עובר להסעתו.

לענין זה ציין בחקירתו הנגדית לגבי המקום בו עבד אסעד ביום ו': "אין לי מושג עם מי הוא עבד. איתי הוא לא עבד ביום שישי זה בטוח, כי אני לא עובד ביום שישי" (עמ' 4 שורה 11-12). עוד ציין הנאשם בחקירתו הנגדית: "גם אם חשדתי בו זה כבר היה באמצע  היום בחיפה, אין לי כבר מה לעשות אני גם לא חשדתי מעבר למשהו גדול" (עמ' 5 שורות 13-12).

עוד מסתבר כי מקום מגוריו של הנאשם הינו בקרית אונו, מקום בו נעצרה מכוניתו על ידי השוטר. לענין זה מצויים הדברים שאומר הנאשם בעת חקירתו במשטרה ולפיהם ביקש להביא את אסעד לביתו: "כדי לפרוק את הסחורה" (ת/1, עמ' 1, שורה 20). באותה חקירה טען הנאשם כי פגש את אסעד: "בתחנה המרכזית בת"א" ביום חמישי שקדם לעיכובו, ע"י השוטר אליהו. עוד אישר בחקירתו זו כי היה זה הוא ששילם את שכרו של אסעד בגין עבודתו, בסכום של 200 ש"ח. כן אישר בחקירתו במשטרה כי שיקר לשוטר שעיכבו כי אסעד הינו "טרמפיסט" מאחר: "ונלחצנו אני ואשתי" (ת/1, עמ' 2, שורה 35). כן מסר בחקירתו במשטרה על כך שהינו יודע שאסעד מתגורר: "בתחנה מרכזית, בתל אביב, בחנות ירקות" (ת/1, עמ' 1, שורה   22).

אשתו של הנאשם - טענה בעדותה כעדת הגנה כי: "אסעד אמר תגידו שאני טרמפיסט". גירסה שאינה מתיישבת כל כולה עם גירסת הנאשם, בעדותו בביהמ"ש, ממנה משתמע כי אין מדובר בבקשה מפורשת של אסעד לומר כן (ישיבת יום 26.1.06, עמ' 2, שורות 23-22) וראוי לציין עוד כי אשת הנאשם התקשתה בהעלאת גירסה זו (עמ' 10, שורה 8-7). גם באשר לאמירה לפיה אמר אסעד כי הינו ערבי מנצרת, נמצאה העדה מהססת בעדותה (עמ' 11, שורות 10-11). אין אפוא בעדותה שלה כדי להוסיף תימוכין לגירסת הנאשם, כפי שהושמעה בבית המשפט. נמצא כי בסיכומם של דברים נמצא הנאשם מעלה גרסאות שונות כל אימת שנדרש לשטוח את גירסתו, באשר לאופן בו הגיע אסעד למכוניתו. בפני השוטר שעיכבו טען כאמור כי מדובר ב"טרמפיסט", שאסף בצומת גהה, מבלי שידע כלל שמדובר בתושב האזור. בחקירתו במשטרה אישר כי שיקר בפני השוטר בדבר זאת שאסף טרמפיסט וכי למעשה מדובר באדם שהועסק על ידיו בחיפה והוסע משם על ידיו לביתו, בקרית אונו, על מנת להמשיך ולסייע בפריקת הסחורה. בעדותו בביהמ"ש דבק בגירסה חדשה לפיה שוכנע ע"י אסעד לומר שהינו טרמפיסט והוסיף כי כלל לא העסיק את אסעד ביום שישי, שקדם לכך. אף גירסתו בנוגע להעסקתו של אסעד השתנתה, משטען בחקירתו במשטרה, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי שילם את שכרו  ועוד ציין כי: "אסעד עבד איתי בנעלים בקרית אתא בחיפה" (ת/1, שורה 16). משמדובר בשלל גירסאות מעין אלו, חלקן סותרות, הנאשם נמצא כמי שמנסה להתכחש לדברים שעומדים לחובתו, בגירסתו במשטרה, הנראית כמשקפת יותר מכל את ההתרחשויות לאמיתן, גם בשים לב לכך שנעצר בעיר מגוריו וציין כי הסיע את אסעד לשם עבודה בביתו, הכל אל מול הגירסה שהעלה על אתר, בפני השוטר אליהו, שהתבררה כגירסה משוללת יסוד מתחילתה ועד סופה. בנסיבות אלו הטענה שהעלה הנאשם כי סבר בתום לב ויכול היה לסבור, כי אין מדובר בתושב האזור, נמצאת כטענה שלא ניתן ליתן בה אמון, מה גם שעולה מגירסת הנאשם עצמו כי עוד בעת שעבד אסעד בחנות, בקרית אתא, התעורר בו, בשעות הצהריים, חשד כי אסעד מוליכו שולל, אלא שלא זו בלבד שלא עשה דבר בנוגע לכך, מלבד בקשתו כי למחרת היום יציג אסעד בפניו תעודת זהות, אלא שבחר להסיעו לביתו, בקרית אונו, על מנת להשלים את מלאכת הפריקה, למרות אותו חשד שקינן בו. נמצא כי על פי גירסתו הוא, עצם הנאשם את עיניו כנגד אותן נסיבות מחשידות, שהוא עצמו העלה אותן ונמנע מלבררן כדבעי. אי הבירור עולה בפני עצמו לכדי "עצימת עניים", השקול  כנגד מודעות (ראה סעיף 20 (ג) (1) לחוק העונשין), הכל כשהנאשם נמצא מיתמם לא אחת, באשר להבנתו בנוגע לאסעד.

אף הגירסה לפיה כלל לא העסיק את אסעד ביום שישי, עובר לעיכובו נמצאת בעיני כגירסה שמלווה אותה חשד כבד- נוכח הסתירות הרבות שבהן נתפס הנאשם - כי אין בה ממש. עם זאת, מצאתי לנכון להנותו מן הספק בהקשר זה ולו לאור עדותה של השוטרת נירית שלום, לפיה, לא יכלה לשלול כי ייתכן ורשמה את המילה "איתו" בשורה 15 לחקירתו במשטרה (ת/1, שורה 15) כך שניתן לכאורה ליחס את עבודתו של אסעד בצוותא עם אותו קימו ביום ו',  ולא לראות בכך הודיה של הנאשם, לגבי העסקת אסעדה ביום ו', הגם שמשתמע לכאורה מהמשך ההודעה, כי מדובר בהמשך עבודתו של אסעד עם הנאשם כשאומר הנאשם: "וביום שני גם עבד איתי בנעליים בקרית אתא - בחיפה" (ההדגשה שלי מ.פ.), מה גם שהנאשם מציין, הן בחקירתו במשטרה (ת/1, שורה-1) כי פגש את אסעד ביום חמישי ומאשר עוד בחקירתו הראשית בבית המשפט כי ביקש כי אסעד יבוא לעבוד למחרת בבוקר (עמ' 1, שורה 6), כשבהמשך עדותו טען כי אינו זוכר אם מדובר במפגש ראשוני שארע ביום חמישי (עמ' 3, שורה 23). מדובר בהכחשה המעוררת תהיות, נוכח אמירתו הברורה של הנאשם במשטרה לגבי המפגש עם אסעד שהיה ביום חמישי, אלא שכאמור נוכח עדותה של עדת התביעה, מתוכה עשוי להשתמע כי הנאשם העלה טענה כי אסעד לא עבד עימו ביום ו' ואף שטענה זו-גם על פי פרשנותה של השוטרת לצורת כתיבתה-מעוררת תהיות מלכתחילה כאמור, מצאתי לנכון להנותו מן הספק, כשאין די בחומר הראיות להוכיח רכיב עובדתי זה.   

הטענה הגורפת שהעלה הנאשם כי מראהו של אסעד הטעה אותו לחשוב כי אין מדובר בתושב האזור, וע"כ נהג בתום לב, אינה ראויה לאמון, נוכח זאת שמדובר בטענה מאוחרת, שזכרה לא בא בחקירתו במשטרה, כשמתברר כי עשה תחילה, ככל יכולתו, משעוכב ע"י השוטר, לנתק קשר כלשהו בין אסעד לבינו ודבק בטענה שקרית בדבר היות אסעד "טרמפיסט". עולה אפוא כי מדובר בהסעה שנועדה מלכתחילה לצרכי העסקה של אסעד בחיפה, ביום 24/6/02, ובהמשך הוסע אסעד לצורך העסקתו גם בביתו של הנאשם.  בנסיבות אלו אין כלל מקום לטענה כי הנאשם כלל לא היה מעסיקו של אסעד, משעולה גם מעדותו בביהמ"ש, כי היה היוזם להעסקתו ואף שילם לו את מלוא שכרו. אין גם מקום לטענה כי המעביד, במקרה זה הנאשם, צריך להיחשב כמעביד על פי דיני העבודה. כוונת המחוקק ברורה לגמרי, מלשון החוק, ומדובר בחוק שנועד למנוע פגיעה בביטחון תושבי ישראל ולא בחוק שהינו בתחום יחסי העבודה, וע"כ גם אם פעל הנאשם לבקשת אביו, דבר שכאמור כלל לא הוכח, עדיין ניתן לראות בנאשם כמעסיקו לכל דבר של אסעד, לצורך חוק הכניסה לישראל.

סוף דבר, הוכח, מכלל הנסיבות שהובאו, ולאור הסתירות וההתפתלויות לרוב שידעה גירסתו, כי הנאשם הסיע את אסעד, מבלי שטרח לברר כלל, על פי דבריו הוא, כיצד התגלגל והגיע לאותו קימו ומבלי לברר עם אסעד  מהיכן הוא ומה פשר שהייתו בת"א, כשהוא נתלה בקיומו של אדם בשם קימו, שהפנהו אליו, מה גם  עימו לא טרח לברר דבר בנוגע לאסעד. התנהגותו של הנאשם בהמשך, וניסיונו לחפות על אסעד, אך מחזקת ביתר שאת את המסקנה הבלעדית המתבקשת מכלל הארועים ולפיהם נהג הנאשם בדרך של עצימת עיניים ונמנע, על פי דבריו הוא, לברר חשדות לרוב שהיו מונחים לפתחו, באשר לזהותו של אסעד. אין מדובר במחדל מצידו של הנאשם אלא בעצימת עיניים מלדעת כי הינו מעסיק או מסיע את תושב האזור. (ראה גם ע"פ 332/98 שלמה חזן נ' מדינת ישראל, בימ"ש המחוזי ת"א), כאשר בנוגע לזהותו של המועסק יודע הנאשם לציין עוד בחקירתו במשטרה, משנשאל אם חשד שהנו עובר עבירה והשיב: "באיזה שלב כן" (ת/1, עמ' 2, שורה   40). יש באמירה זו, לרבות הניסיון הכושל שעשה, משעוכב, לנתק כל היכרות קודמת בינו ובין אסעד, כדי להצביע אף על התנהגות מפלילה, השוללת בפני עצמה מטענת תום הלב שהעלה, לפיה, גרס שהינו מעסיק אדם שאין לחשוד בו כלל שאינו תושב ישראל. די לעניין זה באמירתו בפני השוטר, כי מדובר "בטרמפיסט" כדי להצביע על נסיון שנועד לכסות ולהסתיר מפני השוטר את זהותו האמיתית של אסעד, כשבהמשך ניסה הנאשם לתרץ התנהגותו זו בכך כי "נלחץ" וכי פעל על פי עצתו של אסעד, טענות המתבררות והנמצאות כמשוללות מהימנות, מטעמים שהובאו לעיל יש בכך כדי לשלול מטענת תום הלב שהעלה הנאשם, אם בחקירתו במשטרה ואם בעדותו בביהמ"ש.

על כן אני מורה על הרשעת הנאשם בעבירות כפי שיוחסו לו בכתב האישום, שעובדותיהן הוכחו במלואן, מלבד העובדה הנוגעת להעסקת תושב האזור בתאריך 21.6.02, שממנה יזוכה הנאשם, מחמת הספק.

ניתנה היום, י"ב באדר, תשס"ו (12 במרץ 2006), במעמד הצדדים.