הכרעת דין בתיק פ 6999/06

הכרעת- דין

1.         הנאשם הועמד לדין בעבירות כדלקמן: גניבת רכב, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, נהיגה פוחזת ברכב ושב"ח.

2.         בעובדות כתב האישום נטען, כי ב- 6/11/06 סמוך לשעה 02.50, ישב הנאשם במושב הנוסע מקדימה, שעה שאחר נהג ברכב פיג'ו (להלן: "פיג'ו"), שנגנב מהמתלונן סמוך לחצות של אותו לילה.

            לא זו אף זו, הפיג'ו נמלט משוטרים שכרזו לו לעצור, ועל פי הנטען, הנאשם נהג באופן נמהר ורשלני בכך שחצה צומת ברמזור אדום, ברח מהרכב, הסתתר בין השיחים ולבסוף נתפס.

3.         סמ"ש רועי רובננקו העיד, כי שעה שהיה בנסיעה בניידת על דרך נמיר לכיוון צפון, הבחין בפיג'ו שנוסע מאחוריו בצורה מחשידה. הוא האט את הנסיעה, כדי לאפשר לפיג'ו שמאחוריו לעקוף אותו, אך גם הפיג'ו האט, דבר שהגביר בו את החשד. שעה שהניידת אותתה לכיוון ימין, הפיג'ו הגביר מהירות וכאשר הגיע לרמזור אדום, נתן גז וחצה את הצומת באדום. הפיג'ו המשיך בנסיעה מהירה כ- 200 מ' עד שנתקל בחסימה בכביש. הנאשם והנהג פרקו מהרכב, הנאשם הסתתר בין השיחים בשול הכביש ובסופו של דבר נעצר.

4.         הנאשם טען להגנתו, כי שעה שישב ליד הנהג והניידת הפעילה את האורות הכחולים, הוא אמר לנהג לעצור. כאשר הנהג ברח מהרכב הוא ביקש ממנו שלא יברח, כי "לא רצה להיות בתמונה". הוא עצמו ברח, מאחר ולא היה לו היתר שהייה.

5.         המחלוקת בין הצדדים התמקדה אך ורק לשאלה האם אפשר לייחס לנאשם את העבירה של נהיגה רשלנית, הגם שבפועל הוא לא נהג ברכב, אלא ישב במושב ליד הנהג.

6.         מבחינה עובדתית, הנאשם העלה שתי גירסאות: אחת במשטרה ואחת בביהמ"ש.

            במשטרה טען הנאשם, כי הוא נחטף ע"י שני ערבים מטול כרם והועלה בכח לרכב. בביהמ"ש לא חזר על גרסה זו וטען, כי ביקש מנהג הרכב לעצור, טענה שהעלה לראשונה בביהמ"ש. מדובר בגרסה כבושה שמשקלה אפס.

            הנאשם היה שותף לגניבת הרכב ומכאן, שהיה לו אינטרס להמלט מהמשטרה לבל ייתפס. גרסתו המאוחרת, כאילו ביקש מחברו - שותפו לדבר עבירה - לעצור את הרכב, הינה גירסה משוללת הגיון.

7.         התביעה, בעתירתה להרשיע את הנאשם גם בעבירה של נהיגה רשלנית, הסתמכה על ע.פ. 3506/06 אלאטרש נ' מ"י, תק' - על 2006(3) 1289, שם קבע כב' השופט ג'ובראן, כי ניתן לייחס לנוסע את עבירת הנהיגה, מאחר ובהתנהגותו האלימה כלפי השוטר שעצר אותו, יש ביטוי למודעותו לדרך הנהיגה.

            ב"כ הנאשם ביקש לאבחן את המקרה שבפנינו מפסה"ד הנ"ל וכן מהכרעת הדין שנתתי בעניין דומה (ת.פ. 2790/06 - שלום ת"א), מהטעם שבענייננו, כך לטעמו, הנאשם לא נקט באלימות ועל כן אין להסיק מהתנהגותו שהוא היה מודע לצורת הנהיגה והתכוון לה.

8.         עבירה של נהיגה רשלנית, מעצם מהותה וטיבה אינה עבירת רשלנות "קלאסית" ולשון החוק מיטיבה לבטא זאת. הפתיח לסעיף 338(1) לחוק העונשין מבטא בעת ובעונה אחת הן את אופייה של העבירה והן את "טיבו" של הלך הנפש הדרוש לשם הרשעה:

            "העושה אחת מאלה בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה, דינו ..."

            וכך מפרש השופט י.קדמי בספרו את משמעות הדברים:

            "הלכה למעשה קובע סעיף זה עבירה של רשלנות ואין בקביעת החלופה "נמהר" כדי למנוע הרשעה המבוססת על רשלנות בלבד.

            "...אנו מעוניינים בעיקר לא בגבול העליון... אלא בגבול התחתון, כלומר במידת האחריות הדרושה לפחות לשם הרשעה בדין. את הגבול הזה מסמן מושג הרשלנות".

            (י.קדמי, "על הדין בפלילים", חלק שני בעמ' 711).

כמו כן, עמדת הפסיקה, בהתייחסה לשאלת הלך הנפש הדרוש בעבירה זו הנה כי:

            "...אכן, ניתן להסתפק לצרכי הרשעה בעבירה לפי סעיף זה בהלך נפש של "רשלנות", אלא שמידת הרשלנות צריכה להיות "ניכרת" ולהגיע לרמה של יצירת סיכון לחיי אדם או לגרם חבלה בגופו" (שם, בעמ' 718).