הכרעת דין בתיק פ 6921/07

1.         כתב האישום מייחס לנאשם שתי עבירות של מעשה מגונה באדם, עבירה בניגוד לסע' 348 (ג) לחוק העונשין, ועבירה של איומים, בניגוד לסעיף 192 לחוק הנ"ל. כאמור שם, היה הנאשם עובד במלון "דן-פנורמה" בתל אביב, שם עבדה עימו המתלוננת, ובתאריך 18.05.08 וכן למחרת היום, ביצע בה הנאשם מעשים מגונים, כך שביום הראשון הכניס ידו למכנסיה וליטפה מעל תחתוניה, כשבידו השנייה הכניס את יד המתלוננת לתחתוניו כך שנגעה באבר מינו, וביום השני, שוב במקום העבודה, הכניס  ידו תחת חולצתה ונגע בחזייתה. זמן מה לאחר מכן, בחודש ספטמבר, איים הנאשם על המתלוננת בכך שאמר לה כי תשתוק, שאם לא כן ידאג לפטרה מהעבודה וכל זאת על מנת להפחידה. בתאריך 29.01.08 הוקרא כתב האישום לנאשם והוא, מפי סנגוריתו, כפר באשמה, מכל וכל.

2.         גרסת התביעה מבוססת כל כולה על עדות המתלוננת (להלן - נ.), ילידת שנת 1960, אם חד הורית לשני ילדים, עולה חדשה מאחת ממדינות ברית המועצות לשעבר. היא החלה לעבוד בחברת כוח אדם בתאריך 01.04.04, ובאמצעות חברה זו התקבלה לעבודה במלון דן פנורמה בתל אביב, וזאת ביום 18.05.04, ונשלחה לעבודה בחדר האוכל של העובדים. נ. הייתה בעבר טבחית. במקום עבד הנאשם (להלן - יוסף), כאחראי על חדר האוכל. הנאשם עבד במלון וכנראה באותו תפקיד, כ-10 שנים. הוא זה שהדריך את נ. על תפקידה ומטלותיה. לקראת שעת ארוחת הצהריים, כשנ. ניגבה מגשים והחדר היה ריק מאדם, התקרב אליה הנאשם, סובבה ומשך אותה אליו, תפס בידו את ידה והכניסה לתחתוניו, מאלצה לנגוע באבר מינו, כשאת ידו השנייה דחף לתוך מכנסיה, מעל תחתוניה, ותוך זמן קצר הגיע לסיפוקו ועזבה, והיא פנתה ורחצה ידיה. לדבריה, הייתה המומה ולמעשה כלל לא הגיבה. למחרת שבה לעבודה והמשיכה בביצוע תפקידה, ושוב, בשעה שהתכוננו לארוחת הצהרים, ובמקום נוכחים רק היא ויוסף, התקרב אליה הנאשם, התיישב לידה והחל מדבר איתה על אשר התרחש ביום הקודם ואמר שהוא רוצה שהכל יהיה בסדר ותוך כדי דיבור הכניס את ידו תחת חולצתה ונגע בחזייתה. נ. השיבה לו כי אינה רוצה דבר, קמה והתרחקה.

בימים שלאחר מכן, עבדה נ. במשמרת ערב, ולא נפגשה עם הנאשם. בתאריך 03.06.04 עבר הנאשם התקף לב, ואושפז ושב לעבודה במלון רק בתאריך 05.09.04 (ראה ת/3) לעבודה בחצי משרה. כשחזר, שבו הנאשם ונ. לעבוד יחדיו בחדר האוכל. בשלב זה החל הנאשם להתנהג אל נ. בגסות ובהשפלה, תוך שהוא מטיל עליה את העבודה הקשה בנשיאת כלים כבדים וטיפול בזבל, כשהוא אף צועק עליה ומעיר לה על עבודתה.

במצוקתה, כשאין לה איש לשפוך את ליבה בפניו, פנתה נ. למכרה שלה, העדה מאיה קוח, שאצלה עבדה קודם לכן כשמרטפית. מאיה אף נהגה לעזור לה מפעם לפעם בקשייה בארץ, ובמיוחד כשנ. אינה דוברת עברית. למאיה סיפרה נ. רק חלק מהדברים שתוארו לעיל ולמעשה רק את אשר אירע ביום השני. נ. הסבירה את הימנעותה מלספר על האירוע הראשון החמור יותר, בכך שהתביישה ולא הרגישה בנוח לספר למאיה הכל כשזו איננה חברה קרובה ממש. כששמעה מאיה את סיפורה של נ. מיהרה והתקשרה למלון, שוחחה עם מנהל המלון וסיפרה לו את אשר שמעה מנ.. מנהל המלון העביר את הטיפול בנושא לעד ערן אדומי, מי שהיה אז מנהל משאבי אנוש במלון. נ. הגיעה אל ערן יחד עם סגנית מנהל המשק, הדוברת רוסית. נ. סיפרה לו על המקרה, הן על הכנסת ידו של הנאשם למכנסיה והן על הכנסת ידו לחולצתה. נ. אף סיפרה לו כי הנאשם התנהג אליה בזלזול ואמר לה כי אם לא תשמע לו, ידאג כי תפוטר. ערן זימן אליו את יוסף וזה הכחיש ואמר שהיא, נ. - משוגעת. בשלב זה החליט ערן לערוך עימות בין השניים, וכך נעשה, בנוכחות המתורגמנית ויו"ר ועד העובדים במלון, גב' מרים בן יאיר תוך שהוא רושם פרוטוקול חלקי של הנאמר והמתרחש בהליך "הבירור", כלשונו. (הפרוטוקול, המוצג ת/4). נ. חזרה על סיפורה ויוסף הכחיש את ההאשמות וטען כי היה נאלץ להעיר לה רבות על עבודתה ושהיא אינה ממושמעת. ערן ביקש את תגובת נ. על כך שנמנעה מלהתלונן כבר בחודש מאי והיא השיבה לו, כנרשם בפרוטוקול, כי האירועים התרחשו כבר ביום הראשון לעבודה, ולאחר מכן - "ההטרדות היו בדעיכה". אך כשיוסף חזר לעבודה בתחילת ספטמבר החל להתנהג אליה - "בגסות זלזול והשפלה". מנוסח הדברים עולה ברורות כי ערן רושם את התרשמותו מדבריה המתורגמים מרוסית לעברית ולא את דבריה במדויק. תוצאות הליך הבירור היו כי יוסף נותר בעבודתו כאילו לא אירע דבר ואת נ. העבירו לעבוד במקום אחר - עבודה בשטיפת כלים במטבחי המלון, על אף שערן מודה כי עבודה זו מתאימה דווקא לגברים (עמ' 9 לפרוטוקול). ערן אף הודיע לצדדים כי יעברו בדיקה במכונת אמת, פוליגרף, אך מאוחר יותר הוחלט על ידו או על ידי מנהליו, שאין בכך כל צורך ומספיק כי השניים, נ. ויוסף, לא ישובצו יחד במשמרות עבודה (ראה הודעת העד נ/1).

נ. המשיכה לעבוד במטבח, תוך שהיא ממתינה ומצפה לבדיקת הפוליגרף. להפתעתה, בתאריך 05.11.04, גילתה כי לא שובצה לעבודה ולמעשה פוטרה מעבודתה.

לטענת ערן הפיטורין נבעו מכניסתו של מנהל חדש למטבחים שטען כי העבודה שם אינה מתאימה לנשים וכן בהחלטה לצמצום בכוח האדם. נ. לא קיבלה כל מכתב פיטורין בו פירוט נימוקי הפיטורין. כשסיפרה על כך לעדה מאיה קוח, החליטו השתיים כי על נ. לפנות למשטרה ולהתלונן כנגד הנאשם וכך נעשה. בתאריך 08.11.04, כשלושה ימים לאחר הפיטורין, מסרה המתלוננת את תלונתה (ראה נ/3), והיא אף הוזמנה שוב למשטרה ונגבתה ממנה הודעה נוספת וזאת בתאריך 23.11.04, כשקודם לכן, בתאריך 18.11.04, נגבתה הודעה אף ממאיה קוח (ראה עמ' 31 לפרוטוקול).

במועד כל שהוא, כבר לאחר שהוחלט במחלקת התביעות על הגשת כתב אישום כנגד הנאשם, זומנה נ. למשרדי התביעה, ושם הוצע לה לפנות לעמותה לעזרה לנפגעות הטרדה מינית, כך שתוכל לפעול למיצוי זכויותיה האזרחיות, וכך נעשה. נ. הופנתה למשרד עורכי דין, שבתאריך 31.10.07 הכינו והגישו תביעה לפיצויים כנגד החברה המנהלת את מלון דן פנורמה וכנגד הנאשם (כתב התביעה - נ/2).

הנאשם עצמו זומן לחקירה ובתאריך 01.12.04 נגבתה הודעתו. בהודעתו חוזר הנאשם ומכחיש את כל טענותיה של נ., הוא מסביר את תלונת השקר כביכול כנגדו, פעם בכך שהיא לא רצתה לעבוד במקום העבודה, ופעם בכך שהיא רצתה את מקום עבודתו (ראה ת/2, עמ' 2 שורות 28 ו-40). לאחר גביית ההודעה נשאל הנאשם אם הוא מוכן לעימות עם המתלוננת ותשובתו הייתה כי הוא חושש שעימות שכזה יגרום לו התרגשות והתרגזות וכחולה לב עליו להימנע מכך ולכן הוא מסרב לעימות (ראה המזכר ת/1).

הודעתו של הנאשם הוגשה בהסכמה וכך אף המזכר ת/1. במצב זה מנועה ב"כ הנאשם מלטעון כנגד משקל דברי הנאשם בהודעתו, על אף שבניגוד להוראות החוק והפסיקה מן הדין היה כי הודעתו תגבה ותרשם בשפת אמו, ברוסית, או שתתורגם על ידי מתורגמן של ממש. ב"כ הנאשם אף לא תשמע בטענתה כי הנאשם לא סירב לעימות עם המתלוננת, כמצוין במזכר ת/1, בניגוד לדבריו בעדותו בבית המשפט.

3.         בהתאם לאמור בסעיף 54 א' (ב) לפקודת הראיות (נוסח חדש), רשאי בית המשפט להרשיע נאשם בעבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין על פי עדות יחידה של הנפגע, תוך חובת פירוט נימוקי בית המשפט להסתפקותו  בעדות יחידה שכזו. העבירה של מעשה מגונה באדם הינה אחת מעבירות סימן ה' הנ"ל (עבירות מין). ב"כ הנאשם אינה חולקת על כך שאם תתקבל גרסת המתלוננת לאשר התרחש, כמתואר לעיל, אכן מולאו כל יסודות עבירת המעשה המגונה, בניגוד לסעיף 348 לחוק העונשין. ומתברר כי בפועל, הרשעתו האפשרית של הנאשם בעבירת המין בפרשתנו הינה הרשעה על פי עדותה היחידה של הנפגעת נ., אולם נראה לי כי בנסיבות פרשתנו ולאור מסכת העדויות מן הדין להרשיע את הנאשם בעבירת מין זו גם על פי עדותה היחידה של המתלוננת, לה נותן בית המשפט את מלוא האמון.

            התנהגותה של נ. מעל דוכן העדים שכנעה אותי בכנותה. ניכרו בה הקשיים במסירת העדות בפומבי, גם כשהדיון נוהל בדלתיים סגורות. עדיין היה עליה לספר את הדברים מול הנאשם, עורכי דינו והשופט היושב בדין. היא התקשתה בדיבורה ומפעם לפעם מלאו עיניה דמעות. ניכה בה כי היא מתביישת במה שאירע לה. גם סלידתה מהנאשם וממעשיו ניכרו היטב בדבריה. להתרשמותי אין זה סביר כי המתלוננת משחקת, תוך הטלת אשמת שווא בנאשם, רק ככלי למימוש תביעת שווא לפיצויים, מרצון להתעשר שלא כדין, תוך התעלמות מתוצאות מעשיה בנאשם עצמו.

            מנגד, התרשמותי מעדות הנאשם היתה שלילית. הנאשם, יליד 44', אב וסב, כך לדבריו, בחר להכחיש ולהתעלם מכל נסיבות הפרשה שיש בהן כדי לפגום במהימנותו. הוא מתכחש לסרובו לעימות עם המתלוננת, ובכך מתחמק מהצורך להסביר את סירובו (עמ' 36 לפרט'). הוא טוען שהעברתה לעבוד במקום עבודה אחר במלון לא קשורה כלל לתלונתה כנגדו (ראה עמ' 32 ו- 34 לפרט' ). את תלונתה כנגדו הוא מתרץ בכך שהיא "רוצה" את עבודתו (עמ' 36 לפרט'). הוא אף טוען כי נ. אינה אומרת אמת בדבריה שאת עומס העבודה, במטלות הקשות, הטיל עליה בלבד. אם כך הדבר, הרי נשמטת הקרקע תחת טענת באת כוחו כי המניע לתלונה נגדו הייתה התנהגותו הקשה כנגד נ. במסגרת עבודתם המשותפת בחדר האוכל לעובדים.

            דווקא טענת הנאשם על תחושתו כי נ. מבקשת לעצמה את מקום עבודתו, טענה עליה הוא חוזר מספר פעמים בעדותו ובהודעתו, אך לא בבירור שנערך בפני מנהל כוח האדם במלון (ראה ת/4), עשויה ללמד על המניע לתקיפה המינית של המתלוננת על ידו כבר ביום העבודה הראשון. הנאשם אדם מבוגר, פשוט וחסר כל תחכום. כידוע, עבירות מין אינן לרוב  אלא אלימות ותוקפנות כשהמעשה המיני איננו אלא הכלי לאלימות. הנאשם חשש מהמתלוננת הצעירה ממנו, לה רקע מקצועי בטבחות, העשויה להשתלט על מקום עבודתו. הוא מבצע בה את זממו כגילוי שליטה וכפיפותה לכוחו. אף יתכן כי גבר עליו חשקו, כשנותר לבדו עימה והוא יודע כי בשעה זו איש אינו מגיע לחדר האוכל. מכל מקום, אין כל חשיבות לעניין האחרית הפלילית למניע הפנימי למעשיו, ובית המשפט מעדיף בבירור את גרסת המתלוננת על פני הכחשותיו.

            בניגוד לטענת ב"כ הנאשם, דווקא כל אשר התרחש לאחר אירועי היומיים הראשונים לעבודה, אין בהם כדי לפגום במהימנות גרסתה אלא דווקא ההפך מכך. ב"כ הנאשם טוענת לחובת גרסת המתלוננת מספר טענות. ראשית, כי התלונה נובעת מכעסה של נ. על התנהגותו הקשה של יוסף במהלך עבודתם, שנית, כי אין להאמין לתלונתה בהיותה תלונה מאוחרת, כשאין כל הסבר מניח את הדעת למחדלה מלהתלונן מיד לאחר ההתרחשויות, שלישית, התלונה במשטרה נועדה להכשיר ולבסס את תביעת התובעת לפיצויים ממקום העבודה ממנו פוטרה, המלון, ורביעית כי המתלוננת משנה שוב ושוב את גרסתה ו"משפצת" גרסתה לפי צרכיה. אולם לא מצאתי כל ממש בטענות אלו.

            אומנם התלונה במשטרה נמסרת רק לאחר פיטוריה של נ. מעבודתה, אך כבר במהלך הבירור בפני ערן אדומי דובר באפשרות של תלונה במשטרה (ראה נ/1 ועמ' 9 לפרט'). סביר להניח שכל עוד מאמינה נ. כי הבירור נמשך וצפויה בדיקת פוליגרף, והיא מעוניינת להמשיך בעבודתה במלון, היא תעדיף שלא לפנות למשטרה ולסכן את מקום העבודה שכה נחוץ לה.

            העדר תלונה מידית הוסבר היטב בעדות המתלוננת. נ., עולה חדשה, חסרת שפה, חסרת כל, מטופלת בשני ילדים, ללא כל משפחה או תמיכה אחרת, לא תמהר להתלונן כנגד האחראים עליה. תלונה זו כרוכה בעימות עם הממונים עליה וכרוכה ההתגברות על בושה ורגשות קשים אחרים. העדר תלונה מידית אינו מעשה חריג ולא אחת נפסק שאין בכך כדי לפגוע במהימנות הדברים. בקרב קורבנות לעבירות מין, מדובר דווקא בתופעה מוכרת ושכיחה. (ראה למשל ע.פ. 4968/98 טובולוב נ' מ.י. (לא פורסם) וכן ע.פ 2820/98 סיגמן נ' מ.י. פ"ד נ"ג (40), 183), ולאחרונה, ע"פ 4223/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ).

התלונה הראשונה למנהלי המלון, אף היא פרי יוזמתה של העדה מאיה קוח. יתכן שללא הדחיפה מצד אותה עדה, הייתה נ. נמנעת מכל תלונה. אומנם, אם היה הנאשם נמנע מהתייחסות קשה ונצלנית כלפיה במהלך העבודה עם שובו לעבודה אחרי אשפוזו, הייתה המתלוננת בוחרת להבליג ולא להתלונן, אך אין בנסיבות אלו כדי לפגוע במהימנות עצם התלונה. המתלוננת חשה כי לא רק שנפגעה אישית וגופנית ממעשיו של הנאשם, אלא שזה אף ממשיך ופוגע בה ואף עלול להביא לאבדן מקום העבודה. אין המקרה דומה למצב בו נמשכה עבודתם המשותפת במהלך כל התקופה שמחודש מאי ועד חודש ספטמבר, ושאין כל הסבר ראוי לשתיקתה המוקדמת ולסיבה שהביאה אותה לספר על אשר התרחש קודם לכן. נ. הסבירה בעדותה כי חשבה שהנאשם כבר לא יחזור לעבודה, והיא רק רצתה לשכוח ממנו ומאשר אירע (עמ' 22 לפרט').

גם אין כל דרך לקשור את התלונה במשטרה לתביעת הפיצויים. נ. הייתה חסרת כל ידע לגבי מיצוי זכויותיה לפיצויים בגין הפיטורין וההטרדה המינית. פנייתה שהביאה לפתיחת ההליכים האזרחיים כנגד המלון נבעו מהסברים שקיבלה דווקא במחלקת התביעות, זמן ניכר לאחר הגשת התלונה במשטרה, ותלונה זו הוגשה זמן רב לאחר התלונה שהוגשה למלון, אשר לא נשאה כל תוצאות ואף הביאה, ישירות או בעקיפין, לפיטוריה.

על כן, בנסיבות אלו, אין באיחור בפניה למשטרה, איחור שנבע מאמונה כי התלונה במלון תביא לתוצאות המקוות - הרחקתה מהנאשם והענשתו, ואף אין באיחור בהגשת התלונה למנהלי המלון, שנבע מבושה ומאי רצון לעימות וסיכון מקום העבודה, ומהעובדה כי הנאשם לא המשיך בעבודתו במקום עקב אשפוזו, כדי לפגום במהימנות גרסת המתלוננת.