הכרעת דין בתיק פ 6651/03

1.         כתב האישום מייחס לנאשמת מספר עבירות, בשבעה אישומים, כשכל אישומים אלו נסבים סביב סכסוך משפחתי בין הנאשמת ובין גרושה, המתלונן ראובן וולף, כשלשניים ילדה משותפת, שזכויות חזקתה והסדרי ראייתה מהווים את לב הסכסוך. לא זו אף זו, ששני הצדדים הינם משפטנים ועורכי דין, אם בהווה ואם בעבר, ומחד גיסא, הם עושים הכל כדי לדקדק בזכויותיהם כחוק, ומאידך גיסא, השניים רותמים את הכשרתם לחידוד המחלוקות והמאבקים שביניהם.

כבר כאן יש לציין, כי הנאשמת הותירה רושם גרוע בהתנהגותה במהלך המשפט ויש בכך כדי לפגוע קשות במהימנותה. הנאשמת לא הפסיקה להעיר הערות ולהפריע במהלך הדיונים, אף תוך הפרעה לסנגורה, והמשיכה בכך על אף עשרות הערות מפי בית המשפט. היא אף הרשתה לעצמה לקום ממקומה - מספסל הנאשמים - ולצאת מהאולם, ללא בקשת רשות, ותוך התעלמות מבית המשפט, כאשר היה נראה לה כי עליה להתערב בנעשה במסדרון בית המשפט, שם המתינו העדים ועוד. להתרשמותי, במאבקה האישי לא בחלה הנאשמת אף בהתנהגות שיש בה כדי לפגוע ברגשות בתה הקטינה ובמצבה הרגשי. במאבק זה לא ידעה הנאשמת לשים גבולות ראויים למעשיה. מנגד, על אף שהמתלונן הותיר רושם חיובי בעדותו בפני, בית משפט אינו יכול שלא להזכיר לעצמו שאף לו חלק מהותי במאבקים המשפטיים והמשפחתיים, ובמצב דברים שכזה, אין כל דרך לקבל באופן כולל וללא הסתייגות אח תלונותיו ועדותו, ובמיוחד שאף הוא לא בחל בדרך המאבק ולאו דווקא בדרך הפשרה בכל הנוגע לסכסוך הנאשמת, אם כי, ככל הנראה, לרוב כתגובה למעשיה. ודוק: על אף האמון שנותן בית המשפט בעדות המתלונן, הרי, בנסיבות אלו, וכאשר ענייננו במשפט פלילי בו מוטל נטל ההוכחה כבד על המאשימה, ימנע בית משפט מלהגיע להכרעות וממצאי עובדה אך ורק על סמך עדות המתלונן, אלא אך במקום בו מצויות בפניו ראיות אובייקטיביות ברורות, כך שלא תיפול בפני שגגה, שתוצאותיה עשויות להיות קשות לנאשמת.

2.         בכתב האישום שמונה אישומים. האישום הראשון נמחק, בהסכמה. על כן, האישומים יספרו מהאישום השני ועד לאישום השמיני.

3.         האישום השני, עניינו בתקיפת המתלונן על ידי הנאשמת, וזאת ביום 2/1/02 בשעות אחה"צ, ליד דירת הנאשמת, ברח' הנוטר, רמת השרון. באישום זה, מסתמכת התביעה, בפועל, על עדותו של המתלונן בלבד. הנאשמת הכחישה בהודעתה במשטרה מיום 16/1/02 [ת/24] את האירועים וטענה כי היה זה דווקא המתלונן שתקף אותה. עדת ההגנה, פרלמוטר גלית, אם הנאשמת, אינה תומכת בעדותה בגירסת התביעה. ב"כ המאשימה טוענת לסתירות בין גירסת עדת ההגנה לעדות הנאשמת או לשינויים בין האימרה והעדות. גם אם תמצאנה סתירות שכאלה, עניינו בנושאים שוליים, אשר יתכן ונבעו משכחה או ממעורבותם העמוקה של כל הנוכחים בסכסוך שבין הנאשמת והמתלונן. המזכר [ת/17] שנרשם על ידי השוטר שהגיע למקום מאוחר יותר, אין בו אלא את רישום גרסאות הניצים, ובמקרה זה אין לכך כל משמעות ראייתית. הנאשמת אף נפגעה ונשרטה במהלך האירוע והמתלונן עצמו פעל בנוקשות, תוך שהוא מונע בגופו מהנאשמת לעזוב את המקום עם הבת ברכבה. בנסיבות אלו, מהנימוק שפורט לעיל, הרי מחמת העדר ראיות מספיקות, הנני מזכה את הנאשמת מאישום זה.

4.         האישום השלישי, עניינו בעבירה של הפרת הוראה חוקית מצד הנאשמת, בכך שמנעה מהמתלונן לקבל את הבת המשותפת [להלן: "הבת"] לחזקתו, בניגוד להסכם הגירושין, הסכם יחסי ממון, שנחתם בין הצדדים במהלך הגירושין ושקיבל תוקף של פסק דין [ראה ת/18]. בהסכם זה נקבע, בין היתר, כי החזקה בבת הינה לנאשמת, והסדרי הראיה לבעל הינם פעמיים בשבוע אחה"צ, כל סוף שבוע רביעי תהיה הבת אצל המתלונן החל מיום שישי שעה לפני כניסת השבת עד שעה לאחר יציאת השבת, וכל סוף שבוע שני, רק משבת בבוקר ועד שבת בערב.

אין חולק כי המתלונן הגיע ביום שישי, ה- 25/10/02, לקבל את הבת לביקור והנאשמת סירבה ומנעה זאת ממנו. ב"כ הנאשמת אינו טוען כי אין במעשיה אלו של הנאשמת - בהנחה כי צודק המתלונן בעדותו, ומדובר היה בסוף שבוע בו הוא זכאי לקבל את הבת לביקור כבר ביום שישי - משום הפרת הוראה חוקית, בניגוד לסעיף 287 לחוק העונשין.  אולם, לטענתו, נכשלה התביעה בהוכחת הנסיבה העובדתית בעבירה, דהיינו כי אכן מדובר היה דווקא בסוף שבוע בו זכאי המתלונן לקבל את הבת כבר ביום ו'.

לדעתי, אין ממש בטענת ההגנה.

ב"כ הנאשמת מבקש לבסס את טענתו בהגשת נ/2, לוח השנה מאז חודש אוקטובר 02' ועד נוב' 03', שבו הוא סופר כל סוף שבוע רביעי, מאז חתימת ההסכם ת/18, והתוצאה הינה כי סוף השבוע של ה- 25/10/02 אינו שכזה המקנה למתלונן זכות ביקור לשישי שבת. אולם, המתלונן מסביר, כדבריו:

"חישוב אחורנית כזה, פשוט לא עבד בשטח מכיוון שכל פעם שהיתה חופשה או חג שנפל על שישי שבת, או חופשת קיץ או חופשה אחרת מבית הספר, כל הספירה של השבתות, הקפיצות האלה של שבת שנייה או רביעית,....בעיני הנאשמת הספירה צריכה להתחיל מחדש...אין משמעות לספירה מדויקת".

[עמ' 45-46 לפרוטוקול].

גירסה זו סבירה והגיונית. בניגוד לטענת ב"כ הנאשמת, אין מדובר ב"עדות כבושה", כאשר סוגיה זו מעולם לא הועלתה בפני המתלונן. מכל מקום, גירסה שכזו, שהינה גירסה שלילית במהותה, מעבירה את נטל הבאת ראיות בנושא זה לנאשמת והנאשמת לא הביאה כל עדות או ראיה לחיזוק גירסתה לחישוב אחורנית מדויק של סופי השבוע. בנוסף לכך, בית המשפט אינו מאמין כי המתלונן ייסע כל הדרך מצפון הארץ, שם התגורר עם בת זוגו, ללא שהיה בטוח משוכנע בזכותו לקבל את הבת לביקור כבר ביום ו', ובמיוחד, כעדות בת הזוג, מרסלה בוחבוט [עמ' 20 לפרוטוקול], שבאותה עת ילדה את בתם המשותפת לה ולמתלונן, המתלונן עזב אותה בבית החולים. העדה אף תומכת בגירסת המתלונן על הקפדתו במועדי ביקור הבת.

גם המזכר ת/3, בו נרשם ע"י השוטרת ביום 6/11/02, בהקשר שונה ובמהלך החקירה בתלונה אחרת, כאילו אומר המתלונן כי ראה את הילדה "לפני חודש" אין בו כדי ללמד דבר. המזכר לא נרשם ולא נחתם על ידי המתלונן. יש לפרש את המסמך כאילו נאמר בו שהמתלונן נפגש עם בתו במהלך החודש שקדם למועד רישום המזכר, ולא מעבר לכך.

המתלונן עומד על נכונות גירסתו. קשה להניח כי טעה, כאשר, לדבריו, שבועיים קודם לכן קיבל את ביתו רק ביום השבת.

לסיכום פרק זה, הרי יש לקבל את עדות המתלונן לגבי ספירת סופי השבוע, כשגירסתו נתמכת בהסבריו ההגיוניים ובמאמציו להגיע באותו מועד לקבל את הבת, כשהנאשמת נכשלת בהוכחת טענת הגנתה, גם במידה הדרושה עליה כנאשמת, לספירה דקדקנית של סופי השבוע מאז יום חתימת ההסכם. בהודעתה במשטרה בענין זה, מיום 31/10/02 [ת/2], בעמ' 2 שורה 50, ממילא טוענת הנאשמת כי: "אני לא מתעדת את זה", דהיינו, את חישוב סופי השבוע. הנאשמת רק מנסה באימרתה לשכנע את החוקרת כי תלונת המתלונן נובעת מקנטרנות לשמה, לאחר שהיא הודיעה לו כי תפעל משפטית נגדו בגין איחוריו בתשלום המזונות.

מכל מקום, גם אם בחר המתלונן, קודם לכן, שלא לעמוד על זכותו החוזית והחוקית להסדרי הראיה שנקבעו בפסק דין, הרי עדיין עומדת לו זכותו לדרוש זאת מהנאשמת. אם הנאשמת מונעת ממנו לקבל את הילדה לרשותו, כאמור בפסק הדין, היא מפרה, וביודעין, את ההוראה החוקית שבהסדרי הראיה, חלק מהפסק הדין המאשר את הסכם הגירושין. היא אינה טוענת כי מדובר רק בטעות בתום לב מצידה.

הנאשמת מורשעת בעבירה בניגוד לסעיף 287 לחוק העונשין, כאמור באישום השלישי.

5.         ועתה, לאישום החמישי, שאף עניינו בהפרת הוראה חוקית. הוראה זו הינה החלטת שופט בית המשפט לענייני משפחה, מיום 2/11/03, בבש"א 16510/03, האוסרת על הנאשמת להתקרב או להפריע למתלונן או לבת זוגו, בכל מקום ובכל צורה, כולל הטרדות טלפוניות או באמצעות הפקסימיליה [ראה ת/14].

בהחלטה זו נאמר, בסעיף 2 כי: -

"הצו יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה אחרת, או עד למתן פסק דין בתובענה".