פתח דבר
עובדות האירוע העומד במרכזה של הכרעת דין זו שעניינן תקיפה, גם כשהן נבחנות כפשוטן על פי לשון כתב האישום, בולטות במוזרותן ויוצאות דופן בחריגותן. שבעתיים, כפי שיבואר, בשים לב לגרסת הנאשם שלא השכיל ליתן ולו תחילתו של הסבר הגיוני להתנפלותו הברוטאלית, חייתית, יש לומר, על המתלונן, בסיומה נותר האחרון מוכה וחבול, שותת דם וחסר הכרה, על לא כול עוול.
וראשית לתקיפה כפי תאורה בכתב האישום
בשעות אחר הצהרים של יום 4.9.03 הגיע הנאשם במסגרת עבודתו כחשמלאי בחברת "הידרופן" (להלן: "החברה") לבניין "שער העיר" ברח' ז'בוטינסקי ברמת גן (להלן:"זירת העבירה"). שם פגש במנהל הפרויקטים של החברה (להלן:"המתלונן").
לגרסת התביעה, במהלך הפגישה התנפל הנאשם על המתלונן והחל תוקף אותו בכול חלקי גופו; הכה בראשו באבן שאחז בידו, חבט באגרופים בראשו, חנק אותו בשתי ידיו ונשך אותו באבר מינו עד זוב דם.
כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן חבלות בראשו ובפניו, סטיית מחיצת האף לשמאל ופצע מדמם באבר מינו בגודל 7X7 מ"מ והוא סבל מאיבוד הכרה.
בגין מעשיו הועמד הנאשם לדין בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 .
תשובת הנאשם לאשמה
תגובת הנאשם לאשמה הייתה בבחינת הודאה חלקית בתקיפה, קרי, אותו חלק המתייחס לנשיכת המתלונן באבר מינו. יתר העובדות הוצגו בסדר כרונולוגי אחר ותרחיש שונה. ראשיתו, בפנייתו למתלונן לסייע לו בקבלת הלוואה. הבקשה נענתה, לדבריו, בסירוב בוטה שלווה בתנועה מגונה לעבר אבר מינו. בתגובה, נשך אותו הנאשם באבר מינו. משלב זה ואילך, הציג הנאשם גרסה שונה מגרסת התביעה - התפתח ביניהם מאבק פיזי שהחל בו המתלונן בכך שדחף אותו והכה בו באגרופו, ובהמשך, התגוללו שניהם על הרצפה והחליפו מהלומות ואגרופים. מחלוקת נוספת נעורה סביב תוצאות התקיפה, כשצירה סביב השאלה האם כול החבלות והפציעה הינן תולדה ישירה לתקיפה.
תעלומת המניע
כבר בשלב זה ניתן להקדים ולומר, כי חרף עדותם וחקירתם של המתלונן והנאשם, סוגית המניע לתקיפה האכזרית וחסרת השחר נותרה עלומה וללא פתרונים. בית המשפט לא מצא בכול חומר הראיות ובעיקר בעדות הנאשם מענה מספק לשאלה המתבקשת, מדוע התנפל בחמת זעם שלוחת רסן זו על המתלונן וכך כילה בו זעמו עד זוב דם? מהו הרקע או הסיבה לאלימות קשה וחסרת גבולות זו?
סלע המחלוקת
לאור גרסת הנאשם צומצמה במידת מה יריעת המחלוקת בין הצדדים והתמקדה בשאלה עובדתית, האם מעבר לנשיכה באבר המין הוסיף ותקף את המתלונן בפראות בכול חלקי גופו וגרם לו את החבלות המתוארות, או שמא לאחריה התנפל עליו המתלונן והכהו מכות נמרצות והוא נאלץ להתגונן מפניו, או למצער התפתחה ביניהם תגרה הדדית שלכול אחד מהם חלק שווה ביצירתה? חרף זאת, לשם הכרעה במהימנות העדים ומשקל עדותם נדרש בית המשפט לבחינת הגרסאות במלואן.
מסגרת התשתית הראיתית
לא היו עדי ראיה לאירוע עצמו. לפיכך, בסופו של יום, הונחה בפני בית המשפט תשתית ראיתית מצומצמת של גרסה מול גרסה, המתלונן אל מול הנאשם, שההכרעה ביניהן תחתך מכוח מידת האמון שבית המשפט יעניק להן, בהתבסס על אמות מידה של סבירות, הגיון וניסיון החיים.
ניתוח עדות המתלונן-הערכת אמינותו
בעומדו על דוכן העדים תאר המתלונן- אליהו גרובי אירוע הזוי שתחילתו השגרתית והרגילה לא יכלה להעיד על אחריתו. בעדות עניינית, ברורה ועקבית שיחזר את השתלשלות הדברים כשהוא מתעכב על כול פרט וכול עובדה וכורך בתיאורו את תחושותיו והרגשתו, לכדי תמונה אוטנטית בהירה ושלמה של תקיפה ברוטאלית. ניכר היה במתלונן שהעדות קשה עליו. ניתן היה להתרשם מהבושה שאחזה בו שעה שנדרש לשחזר פרטים אינטימיים ומביכים הקשורים בפציעתו. ברם, לא היה בכול אלה כדי להרתיעו מלתאר בכנות ובפתיחות את הדברים כהווייתם.
זהו סיפור המעשה המבעית אליו נקלע, אליבא דגרסתו.
המתלונן משמש כמנהל מספר פרויקטים בחברה בה הועסק הנאשם אותה עת כטכנאי חשמלאי. הוא הגיע לפגישה בזירת העבירה לצורכי עבודה לאחר תיאום טלפוני עם הנאשם. סוכם ביניהם כי יפגשו בסביבות השעה ארבע במשרדי החברה בהרצלייה ומשם יצאו לאתר הבנייה. הפגישה שנערכה בחדר המכונות במקום נסבה סביב נושאי עבודה רגילים- לובנו בעיות, עברו על תוכניות, קיימו התייעצויות בנושאי חשמל שונים וכיו"ב. בשלב מסוים פנה אליו הנאשם ואמר שהוא זקוק לכסף ובקש לשוחח עמו בעניין אישי. כשניסה לברר עמו במה מדובר הזכיר לו שיחה קודמת ביניהם שנערכה כשנה וחצי עובר לאותו מועד. תוך כדי בירור העניין, ללא סיבה וללא כול התראה, תקף אותו לפתע במכת אגרוף חזקה בראשו שהפילה אותו לרצפה. שרוע על הקרקע, המום ומבוהל ניסה המתלונן להתרומם על רגליו ובקש להרגיע את הנאשם. אלא שהלה כאחוז אמוק התנפל עליו באגרופים שלוחים והפליא בו מכותיו בכול חלקי גופו, משל היה מתאגרף מקצועי. לגרסתו, מחמת ההפתעה, הכוח והעוצמה שהופעלו נגדו, לא הצליח להגיב ולגונן על עצמו, ונותר מוטל על הקרקע חסר אונים כשהנאשם שוכב מעליו ומרתקו לרצפה. במצב זה, כשידיו ורגליו כעקודות ממש, נטול יכולת להניען בחופשיות, החל הנאשם לחנוק אותו בצווארו עד שנעתקה נשמתו, בלשונו:
"הרגשתי שאני נחנק ועייני מתגלגלות. אני בתודעתי חשבתי שסיימתי את חיי" (ע"מ 7 שורה 23). ואז, כבתחילה, בפתאומיות וללא סיבה, קם הנאשם מעליו, והאוויר חזר לריאותיו:
"ואז, בפתאומיות, הוא קם מעליי והלך אחורה. פשוט חזרתי לחיים, האוויר חזר אלי והתחלתי להתאושש". בשלב זה, סבר המתלונן לתומו שהנאשם מתעשת וחוזר לעשתונותיו. ברם, כפי שהתברר לו לזוועתו בדיעבד, הייתה זו רווחה רגעית ומדומה. מה שנדמה היה לכאורה כצעד שנועד לסייע לו להתאושש מקוצר נשמתו הפך לתקיפה חייתית ומטורפת; הנאשם החל לפתוח את כפתורי מכנסיו ולשחרר את חגורתו
"ואני חשבתי", הסביר המתלונן ברוב היגיון,
"שהוא רוצה לעזור לי להתאושש בשניות האלה". אלא שבמציאות הפכה סברתו לסיוט משנוכח שהנאשם חזר והתנפל עליו כאחוז אמוק ונשך אותו באבר מינו עד זוב דם. העד שיחזר את הטראומה שחווה על בשרו באופן שלא הותיר ספק לגבי טיב המעשה המחריד, מה עוד שעצם המעשה מוסכם על הכול:
"פתאום הרגשתי את הפנים שלו על אבר המין שלי.
הוא נשך אותי בכזאת צורה... ואחר כך הצלחתי להתרומם מהרצפה. ואז הוא נרתע אחורה וראיתי את הדם שלי יוצא מהפה שלו". המתלונן ניצל את האתנחתה הקצרה וניסה להימלט לעבר הדלת, אך נחסם על ידי הנאשם שחזר והפילו לרצפה. רק לאחר שכילה בו זעמו עזבו לנפשו.