הכרעת דין בתיק פ 6099/03

שני אירועי אלימות עומדים במרכזו של כתב האישום, נושא הכרעת דין זו, המייחס לנאשם עבירות של תקיפת בן זוג, לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין והפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287 לחוק העונשין.

כעולה מעובדות האישום הראשון, ביום 23.3.03, בשעה ,21:00 או בסמוך לכך, ברחוב יהודה הנשיא 10 בתל אביב, תקף הנאשם את חברתו לחיים, יקטרינה זובוק (להלן: "המתלוננת"), בכך שטרק אחריה בחוזקה את דלת  הכניסה ופגע בגבה, וכאשר עזבה את המקום רדף אחריה ובעט ברגלה.

לפי עובדות האישום השני, ביום 24.3.03, בשעה 01:30 או בסמוך לכך, במשטרת ירקון, לאחר סיום החקירה בנוגע לאירוע נשוא האישום הראשון, שוחרר הנאשם בהוראת קצין משטרה נאסר עליו ליצור קשר עם המתלוננת לתקופה של 30 יום (להלן:"הוראה חוקית").

בשעת צהרים ביום 1.4.03 התקשר הנאשם אל המתלוננת למכשיר הטלפון הנייד, ועל פי הנטען, קילל אותה במילות גנאי. לאחר מכן, בשעה 20:00, או בסמוך לכך, ברחוב יהודה הנשיא 10 בתל אביב, איים הנאשם על המתלוננת בפגיעה  בכך שאחז באקדח, דרך אותו מולה ואמר לה: "אם השותף שלך יתקרב לרמת אביב, האקדח הזה בשבילו". במעשהו, גם הפר הנאשם את ההוראה החוקית, בכך שיצר קשר עם המתלוננת.

מהעדויות מצטיירת תמונה של מערכת יחסים בין-אישית מורכבת, בה נתגלעו בין בני הזוג מחלוקות אשר גרמו לפירוקה. עם זאת, ניתן היה להתרשם מנוכחותו של מטען רגשי ניכר, המפעם ומקנן עדיין בעיקר בנאשם, שעד היום לא השלים עם פרידתם. הוא בא לידי ביטוי אף בנסיבות המקרה. העובדה כי להם ילדה משותפת, המטופלת על ידם לסירוגין במהלך ימי השבוע, חייבה קיום קשר הדוק ביניהם, אף שאינו רצוי. על רקע אופי יחסיהם היה קשר זה טעון ובעייתי ויצר סיטואציות שהוו קרקע פורייה למתחים, עוינות וחשדנות ורקע להתפתחות אירועי אלימות כגון אלה המתוארים בכתב האישום.

נבחן תחילה את פני הדברים, כתיאורם בעדות המתלוננת.

ראוי להקדים ולומר, כי ככלל העדות נמסרה בצורה שוטפת ורהוטה וניחנה בסגנון אישי- אוטנטי של תיאור העובדות, באופן המעיד שאין מדובר בדקלום של טקסט מוכן ומשונן מראש.

המתלוננת הקדימה וסיפרה על מערכת זוגית שארכה כשש שנים ונסתיימה לאחר שנה של חיכוכים ופערים שלא היו ניתנים לגישור. שני האירועים התרחשו לאחר הפרידה.

באשר לאירוע הראשון בסדר הכרונולוגי העידה, כי היה זה בתקופת מלחמת המפרץ. בהעדר חדר מוגן בדירתה סוכם כי בתם המשותפת, רוני (להלן- הבת), תישאר ללון אצל הנאשם. בהתאם למוסכם הגיעו השתיים ביום 23.3.03 לדירתו והנאשם ביקש ממנה להמתין כמה דקות בתירוץ ששכח דבר מה במכוניתו. כשחזר פנה אליה והטיח בה בגסות את המשפט " ראיתי עם מי את מזדיינת" (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 9-10), בהתייחסו לידיד של המתלוננת, קובי, שהמתין לה למטה ברכבו. המתלוננת התעלמה מדבריו. בעודה בדרכה החוצה טרק הנאשם בכוח את דלת הכניסה לעברה ופגע בגבה. המתלוננת התריעה בו לבל ייגע בה, אך הוא רץ אחריה, בעט בה באזור הישבן והרגל, והוסיף ואמר, בזו הלשון: " מזמן רציתי לעשות את זה" (עמ' 2 לפרוטוקול, ש. 15). היא פרצה בבכי. כשנכנסה לרכב סיפרה לקובי על שקרה והזמינה את המשטרה. בהגיע השוטרים דיווחה להם על ההתרחשות. הם עצרו את הנאשם, והיא עזבה את המקום עם בתה.

כשנשאלה מדוע השוטר שראה אותה במקום האירוע לא כתב שהיתה נסערת או שבכתה, הסבירה שניסתה להירגע עד בוא המשטרה, שכן  לא רצתה שבתה תראה אותה בוכיה. 

העדה הסבירה את הימנעות קובי ממסירת עדות במשטרה ברצונה להימנע מלערבו בסכסוך האישי בינה לבין הנאשם. זאת מעבר לעובדה, שגם לגופו של עניין לא ראתה טעם בכך, מאחר ולא היה עד למקרה וכל שיכול היה לספר על התנהגות האלימה של הנאשם כלפיה שמע מפיה קרי, מכלי שני.

לשאלת הסנגורית הכחישה בתוקף כי סטרה לנאשם, מעשה אשר לטענת באת כוחו הוביל לאלימותו כלפיה, וגרסה כי סטר לעצמו כדי להאשים אותה במעשה.

בדבר האישום השני, העידה, כי באותו יום שוחחה עם הנאשם וסיכמה עמו כי תפגוש אותו בדירתו, על מנת להביא את בתם וכדי לקחת את חפציה אשר נותרו בה. בהגיעה למקום, פגשה גם באחיו של הנאשם, רונן. הנאשם הכין מבעוד מועד את חפציה בשקיות, וביקש ממנה להתלוות אליו לחדר השינה. לדבריה, הסכימה מתוך תקווה שמטרת השיחה להסדיר בהגיון את העניינים הפתוחים ביניהם. בחדר השינה ביקש ממנה לטרוק את הדלת. ניגש לצד השני של החדר, הוציא אקדח מתוך מגירה, הרימו באוויר ודרך אותו. המתלוננת מופתעת ממעשהו ומבקשת לעמוד על פשרו, חקרה האם מדובר בצעצוע ונענתה בשחוק ובזלזול בחיוב. ואז, התקרב אליה  ואמר לה " אם השותף שלך לדירה, קובי, יתקרב לרמת אביב או יגע בבת שלי, זה מה שמחכה לו וגם לך" (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 20-21). בהמשך, אחיו של הנאשם עזר לה ליטול את חפציה לרכב והסיעה לביתה. לגרסתה, במהלך הנסיעה לא דיברה עם אחיו על שארע בחדר השינה, כי היתה המומה ונרגשת מההתרחשות. רק לאחר שהגיעה לדירתה ונרגעה התקשרה אליו וסיפרה לו על המעשה. לדבריה, הנחתה אותו במדויק מהיכן נשלף האקדח וביקשה ממנו "להפוך" את הדירה", בלשונה , כדי למצאו. בדיעבד, הודע לה כי ערך חיפוש ולא מצא מאום.

לדבריה, מספר ימים לפני התרחשות לעיל, התקשר אליה הנאשם וסיפר לה שרכש אקדח ב- 1,000 דולר וש" זה מוכן וזה מחכה לי" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 2), אמירה שלא עוררה בה באותו רגע חשש. רק לאחר שהמחיש את אפשרות מימוש איומו קישרה בין הדברים.

לשאלת ב"כ הנאשם בחקירתה הנגדית, הכיצד, במהלך נסיעתה הביתה עם אחי הנאשם, דקות ספורות לאחר אירוע הטראומתי שחוותה, התנהגה באופן רגיל ואפילו דיברה וצחקה כתמול שלשום, הסבירה כי " אני בן אדם ששורד" (עמ' 12 לפרוטוקול, שורה 4). לומר, נזקקה לזמן כדי לשקול את צעדיה, להיות בגפה ולחשוב על הנעשה. חשוב לציין, כי בתה שהתה אותה עת עם הנאשם, וניתן להבין את הדאגה שהחלה מקננת במתלוננת גם לשלומה נוכח התנהגותו הקיצונית של הנאשם והסיכון הנעוץ בהמצאות אקדח ברשותו.

המתלוננת נדרשה לשאלה המתבקשת מדוע, אם כן, הגיעה אליו לדירה. בתשובתה נמצא הסבר כפול. ראשית, בלשונה  " עם כל זה שהוא מסוכן בשבילי, הוא אב נהדר" (עמ' 12 לפרוטוקול, שורה 15). משמע, ידעה להניח בצד את חששותיה ובעיותיה האישיות במערכת היחסים עם הנאשם, כדי להמשיך ולדאוג למסגרת משפחתית יציבה וטובה עבור בתה. שנית, אחיו של הנאשם, ועל כך אין חולק, היה בדירתו בעת הרלבנטית. עובדה זו חיזקה את בטחונה שלא יאונה לה כל רע בנוכחותו. לגביו, ניתן ללמוד מדבריה, כי הינו אמין וישר, ואינו חושש מפני התמודדות עם אחיו במידת הצורך, כפי שאירע בעת שמיהר לדירתו בעקבות שיחתו עם המתלוננת, לחפש אחר האקדח. העדה הוסיפה ואמרה, כי מאחר ואיומים מילוליים לא היו נדירים ביחסיה עם הנאשם לא ייחסה לאיום האקדח חשיבות יתרה, עד אשר ראתה אותו במו עיניה ונוכחה שהפעם אין מדובר במילים בעלמא.

ויאמר עתה ומיד. אני נותנת אמון מלא במתלוננת וגרסתה מהימנה עלי. אמנם, כדרכה של עדות בן אנוש אין היא כליל השלמות וקיימים בה פגמים וליקויים מסוימים. רובם ככולם מינוריים  וברי הסבר, ונובעים ממהותו של הטבע האנושי, כך שלא היה בהם כדי לכרסם בחוסנה או לערער מהימנותה.

יפים לעניין זה דברי מ"מ הנשיא חשין בע"פ 100/55 מאיר נ' היועמ"ש, פד"י ט' 1218:

" מטיבו של המין האנושי, שאין בן-תמותה מכשיר דיוק אוטומטי...לא ייפלא, אפוא, שסתירות ואי -דיוקי-לשון שכיחים הם לא רק בדברי עדים שונים, אלא בהשוואה לאלה, כי אם גם בדבריו של עד אחד גופו, בתשובותיו בחקירה ראשית ובחקירה הנגדית, ובהתחשב בדברים אשר ב"כ הצד האחד או הצד האחר משתדלים לשים בפיו"