הכרעת דין בתיק פ 5839/04

1.         על פי האמור בכתב האישום, הפעיל הנאשם, וזאת בשלושת השבועות שקדמו ליום 1.7.03, תחנת שידורי רדיו, בלא זכיון, וכתוצאה מהפעלה זו נגרמו הפרעות קשות לתקשורת שבין מטוסים לבין מגדל הפיקוח בנתב"ג. מעשיו אלו הינם עבירה בניגוד לסעיף 32 (א) לחוק הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו, תש"ן - 1990, שהעונש בגינה הינו כמפורט בסע' 90 (א) לחוק הנ"ל ( להלן - החוק).

"תחנת שידור" מוגדרת בסעיף 1 לחוק כ - "מתקן או התקן המשמש לצורכי שידורים, קליטתם או הפצתם", המונח "שידורים" מוגדר שם ככולל "שידורי רדיו", ומונח אחרון זה מוגדר שם כ - "שידורי תוכניות שמע... המופצים בדרך אלחוטית".

על פי הראיות שהובאו בפני, קיבל עד התביעה, לורנס שניידר, שהוא, כדבריו, מפקח אלחוטי על פי חוק בזק והטלגרף האלחוטי ועובד במשרד התקשורת, הודעה מרשות שדות התעופה על הפרעות תקשורת למטוסים. הודעה זו לא הוגשה כראיה. בתאריך 1.7.03 העד יצא לשטח בניידת הכוללת מכשירי איתור, ובהמשך גילה כי ההפרעה הינה ממשדר פירטי המשדר בתדר 96.9 FM. באמצעות המיכשור שבניידת  איתר העד את האנטנה המשדרת כאנטנה המוצבת על גג הבניין ברחוב לבנדה 43 בת"א.  מהאנטנה נמשך כבל לתוך אחד מאולמות הבניין שבקומה השלישית. היות והאולם היה נעול, ביקש העד וקיבל ליווי משטרתי. אותר בעל המקום ובאמצעותו הגיע הנאשם למקום ובידיו מפתחות האולם. אולם זה שימש כמלטשת יהלומים והנאשם הועסק בו כמנהל העבודה ואחד הלוטשים. העד ואיש המשטרה, אסף ברנס, נכנסו לאולם ובפינת האולם מצאו מיכשור שצולם מאוחר יותר (ראה צילומים - ת/4). העד שניידר קובע, על פי ניסיונו, כי מדובר במכשיר שידור אלחוטי שנבנה באופן חובבני. כן נמצא שם מכשיר דיסקמן, שמאי להפעלתו ו - 17 דיסקים, כולם מהרצאותיו של הרב בן ציון מוספי. מיתקן השידור היה פעיל ומחובר לחשמל. העד שניידר ניתקו מזרם החשמל, התקשר טלפונית למגדל הפיקוח בנתב"ג, והפקח אישר בפניו כי ההפרעות לתקשורת למטוסים - נפסקה. איש מגדל הפיקוח לא הובא לעדות.

אנשי המשטרה תפסו את המתקן, הדיסקמן והדיסקים, ועיכבו את הנאשם לחקירה. תגובתו של הנאשם לעיכובו נרשמה על ידי רס"ר דרור יחבס, שהיה במקום. מאוחר יותר אף נגבתה הודעתו, וזאת בשעה 01:35. דהיינו, כבר ביום המחרת. עוד מאוחר יותר נרשמה תגובתו בראיון בירור כליאתו ולבסוף הוא נעצר (דוח העיכוב - ת/5, הודעתו - ת/7, דו"ח כליאה - ת/8).

2.         טענתו הראשונה של ב"כ הנאשם הינה כי לא הוכח כי כל אשר נתפס באולם המלטשה, כשהוא מודה בשליטתו של הנאשם בכל המצוי באותו מקום - הינו מתקן שידור. לטענתו, משנכשלה התביעה בהוכחת יסוד זה שבעבירה, הרי גם אם הסכים הנאשם להצבת והפעלת המתקן שבמקום, עדיין לא ניתן להרשיעו בעבירה המיוחסת לו - והצדק עימו. כל שניתן יהיה הוא להרשיעו בעבירת הניסיון להפעלת מתקן שידורי רדיו, והרי בס' 26 לחוק העונשין נקבע כדלקמן:

" לעניין ניסיון, אין נפקה מינה אם עשיית העבירה לא היתה אפשרית מחמת מצב דברים שהמנסה לא היה מודע לו או טעה לגביו"

נראה לי כי צודק ב"כ הנאשם בטענתו לעניין הוכחת העבירה המושלמת.

ראשית, התביעה נמנעה מלהוכיח, כדרוש במשפט פלילי, את קיומן של אותן הפרעות תקשורת. עדותו של המפקח שניידר על תלונה שהוגשה למשרדו, הינה עדות שמיעה. אין בפני בית המשפט כל ראיה הקושרת את אותה הפרעה אלחוטית שמצא המפקח בבדיקתו, בתדר של 96.6 FM, להפרעה שבגינה הוגשה התלונה. המפקח אף חסר השכלה טכנית בנושא השידורים ועדותו על כך שהמיתקן שנמצא באולם המלטשה נראה לו, על פי ניסיונו, כמתקן שידור, אין בה די, לאחר שהעד אף לא טרח לפתוח את תיבת המכשיר וללמוד את חלקיו.

התביעה ניסתה, במהלך המשפט, להמציא חוות דעת מומחה המתייחס למהותו של המתקן שנתפס, אך נכשלה בכך. עצם העובדה כי מיד לאחר ניתוק זרם החשמל מהמתקן, שמע המפקח שניידר, בשיחה טלפונית שיזם עם מגדל הפיקוח בנתב"ג, כי ההפרעות נפסקו, שוב איננה ראיה כשרה. איש מגדל הפיקוח לא הובא לעדות, ודבריו הינם עדות שמיעה בלבד, והעיקר הוא שאין בידי בית המשפט כדי לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין שתי התופעות - ניתוק החשמל והפסקת ההפרעות. הדבר עשוי להיות מקרי בלבד.

מן הדין היה להשמיע בבית המשפט עדות מומחה שיבחן את הנושא המקצועי  של שידור אפשרי מהמתקן שנתפס והקשר שבינו להפרעה עליה דווח ממגדל הפיקוח. אף לא נעשה כל ניסוי מבוקר על יכולת שידור כל שהיא של המתקן שנתפס. הנאשם הודה רק בכך שהוא ושאר הלוטשים שמעו את הדיסקים באוזניות ממכשיר הדיסקמן  ולא באמצעות הרדיו!  המפקח שניידר אף לא יכול היה לומר אם טווח השידור של המתקן שנתפס מגיע עד לסביבת מגדל הפיקוח. יתכן ונושא זה ברור ומובן לכל איש מקצוע אך הדבר אינו חלק מידיעתו השיפוטית של השופט הדן בתיק. 

בנוסף לכל זאת, התביעה כשלה בניסיונותיה להציג את המתקן כראיה בבית המשפט, והסתפקה בצילומים ת/4, כשהסנגור התנגד להגשת הצילום כתחליף למכשיר עצמו. המכשיר, גודלו כמחשב ביתי רגיל, ואין כל מניעה מלהציגו בבית המשפט. הצורך בהצגת המוצר עצמו נובע מהאפשרות כי המתקן חסר את אותם חלקים שיאפשרו שידור אלחוטי כלשהוא, או בתדר מסוים, או לטווח מסוים. הסנגור רשאי היה לבקש מעד התביעה שניידר לבדוק את הדברים, ואם העד היה מודה בחוסר כל מומחיות בנושא, היה בכך כדי לשרת את הגנת הנאשם. כלל הראיה הטובה ביותר עומדת לנאשם גם במקרה זה.

האם את מחדלי התביעה בנושא זה תיקן הסנגור באי התנגדותו המפורשת לעדויות השמיעה שבפי העד שניידר? התשובה לשאלה זו הינה שלילית, לאור האמור בסע' 56 לפק' הראיות (נוסח חדש), שם נאמר כדלקמן:

" ראיה שאינה קבילה במשפט פלילי והתקבלה בטעות או בהיסח דעת, לא תשמש הוכחה לאשמה ואין לבסס עליה שום פסק דין; אף על פי כן העובדה שבית המשפט שמע את הראיה לא תפסול את פסק הדין, אלא אם סבור בית המשפט שהנאשם לא היה מורשע אילולא נמסרה אותה ראיה או שאין ראיה מספקת אחרת זולתה לתמוך בה להרשעה"

על כן, ולאור האמור דלעיל, הנני קובע כי לא הוכח בפני כי בפועל, המתקנים שנתפסו באולם המלטשה ברחוב לבנדה 34 בת"א, הינם "תחנת שידור", כהגדרת המונח בחוק.

3.         טענתו השניה של ב"כ הנאשם הינה כי הנאשם לא ידע ולא הבין כי המתקן שהוכנס למלטשה בהסכמתו הינו "תחנת שידור". לא מצאתי כל ממש בטענה זו.

הנאשם הודה כי ביקש לשמוע את שידורי תחנת הרדיו הפירטי המשדרת את דברי הרב, היות ובמקום המלטשה לא נקלטו שידורי התחנה. על כן יצר קשר עם מפיצי קלטות דברי הרב, ואלה שכנעוהו להכניס את המתקן, כולל הדיסקמן והדיסקים למקום. הנאשם הבין שכאשר הוא מכניס את הדיסק ובו דברי הרב לדיסקמן ומפעילו, האנטנה המוצבת על גג הבית משדרת את הדברים - אלחוטית.

מסקנה זו נלמדת מהעובדות והנסיבות שהוכחו, כדלקמן:

א.         בהודעתו הוא מודה (עמ' 1 ש' 12) כי מתקיני המתקן הבטיחו לו כי ישמעו את הרב " גם באזור שלך". טענתו בחקירתו הנגדית כי סבר שמדובר ב"אזור" שבתוך המלטשה, אינה סבירה ואין לקבלה.

ב.         הודייתו בהודעתו בדבר חששו מהמשטרה שתגלה את המתקן. מכאן נלמדת הבנתו כי הפעלת מתקן שכזה נוגדת את החוק. לכן גם אם התכוון אך ורק לשמוע דברי תורה, לא יכול היה לעצום את עיניו מלהבין כי גם אחרים ישמעו את השידור האלחוטי, והדברים יקלטו במכשירי רדיו בסביבה (ראה גם דבריו שם, עמ' 2 ש' 43).