הכרעת דין בתיק פ 5571/06

בפתח כתב האישום אני מודיעה על זיכויו של הנאשם מן העבירה המיוחסת לו בכתב האישום. להלן נימוקיי.

הנאשם הועמד לדין באשמת תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, בנסיבות בהן בשעות אחר הצהרים של יום 1.9.05 הגיעה אנה ליפקין (להלן: "ה מתלוננת") לביתם של הנאשם והוריו ברחוב טבנקין 21 ברמת גן כדי להחזיר ספר וכן לגבות כסף בגין עבודתה כמטפלת באביו של הנאשם.

כעולה מעובדות כתב האישום, סבר הנאשם כי המתלוננת אינה זכאית לתשלום נוסף עבור עבודתה ואין להיענות לדרישתה. בהמשך, על פי הנטען, תקף הנאשם את המתלוננת על ידי כך, שעיקם את ידה הימנית וכתוצאה מכך נגרמה לה חבלה של ממש - שבר בשורש כף ידה הימנית, שהצריך גיבוס.

הנאשם כפר במיוחס לו נגדו, טען להשתלשלות שונה של הדברים שהובילה לחבלתה של המתלוננת ושלל כי נגרמה בעטיו. לגרסתו, כשהגיע לביתו באותו יום נקלע למעמד בו המתלוננת דרשה במפגיע מאמו כספים, שלהערכתו לא הגיעו לה והוא ביקש ממנה לעזוב את הבית. בתגובה התנפלה עליו המתלוננת, שרטה ודחפה אותו, ואגב כך, החליקה ונפלה לרצפה. לדעתו, השבר נגרם, ככול הנראה, כשניסתה באמצעות ידה לבלום את הנפילה.

מכאן שהמחלוקת בין הצדדים עובדתית במהותה וממוקדת בגורמי  השבר. לשון אחר. אין חולק באשר לקיומה של תקרית פיזית בין הנאשם למתלוננת במעמד קבלת ההמחאה, הגם שאופייה ומהלכה תואר באופן שונה על ידי כול אחד מהצדדים. גם התוצאה בסיומה- בדמות שבר בכף ידה הימנית של המתלוננת - מוסכמת. סלע המחלוקת נסב בשאלת האופן בו ארע השבר - האם נגרם כתוצאה ישירה מעיקום ידה של המתלוננת על ידי הנאשם, כטענתה, או שמא נגרם כתוצאה מנפילתה לרצפה אגב תקיפת הנאשם, כטענתו.

חיצי ההגנה הופנו כנגד מהימנות גרסתה של המתלוננת, שעל עדותה היחידה נסמכת התביעה בעתירתה להעניק לה את מלוא האמון והמשקל. לטעמה של ב"כ הנאשם, מדובר בעדות בעייתית, נגועה בסתירות ופגמים הגורעים מאמינותה ומערערים את סבירותה, בעוד מולה ניצבת גרסתו של הנאשם, הנתמכת בעדות אמו- עדת ראיה להתרחשות, ומוצאת גם סימוכין בחוות דעת של רופא בה נקבע, כי השבר שנגרם למתלוננת אופייני לנפילה, כפי גרסתו העקבית של הנאשם.

במרכז הדיון עומדת, אפוא, להכרעה אמינות גרסאות המעורבים באירוע, שתיבדקנה לגופן ותבחנה באמות מידה של היגיון, סבירות ושכל ישר.

ותחילה לנסיבות ה"תקרית" בין הנאשם למתלוננת

היכרותם של המתלוננת עם הנאשם והוריו החלה על רקע עבודתה כמטפלת מטעם המוסד לביטוח לאומי באביו הקשיש והחולה (להלן: " משה"). בנוסף הועסקה המתלוננת על ידי אימו של הנאשם, אסיה אליהו (להלן:" אסיה") באופן פרטי במשרה חלקית. בשלב מסוים תמה העסקתה הפרטית והיא סיימה את עבודתה בבית הורי הנאשם, אולם החזיקה בטענות כספיות כלפי אסיה, אשר לטענתה, חבה לה תשלום בגין ימי חופשה וכן פיצויים בגין עבודתה בנימוק שהעסיקה אותה למעלה משנה. מחלוקת כספית זו עומדת ברקע האירוע נשוא כתב האישום. המתלוננת מסרה כי ניסיונותיה במשך חודשים לגבות את החוב מאסיה העלו חרס ודרישותיה הושבו ריקם.

ביום התקרית הגיעה לבית משפחת ובשלב הראשון לא היה איש בבית לבד ממשה. בסמוך לשעה 21:00 הופיעו הנאשם ואסיה ופגשו במתלוננת שחזרה בפני אסיה על תביעותיה הכספיות. ביחס להשתלשלות העניינים משלב זה ועד לשלב בו נמצא כי ידה של המתלוננת שבורה, חלוקות הגרסאות:

גרסת המתלוננת

גרסת המתלוננת, ראשיתה בשתי הודעותיה במשטרה, כפי שנמסרו בסמוך לאחר קרות התקרית וכעבור ימים ספורים.

בהודעתה הראשונה ( נ/1), שנגבתה בשעה 1:42, קרי, שעות ספורות לאחר התקרית כשידה כבר נתונה בגבס, סיפרה כי הועסקה על ידי משפחתו של הנאשם כמטפלת במשך כשנתיים, ואסיה (הנזכרת ב- נ/1 כ" אסנת") לא שילמה לה את מלוא דמי ההבראה. לדבריה, מספר פעמים ניסתה לגבות ממנה את התשלום אך נדחתה. ביום התקרית, בשעה  18:30 בקירוב, התקשרה לבית משפחת הנאשם ונענתה על ידי משה שמסר לה כי אסיה אינה בבית והוא לבדו. לגרסתה, בשעה 0:30 הלכה לבית משפחת הנאשם כשמטרתה, לדבריה, להחזיר ספר בגרמנית שהשאיל לה משה עוד בתקופת עבודתה לקראת נסיעה. משה שהיה בבית בגפו קיבל מידיה את הספר ואף הציע לה לשתות. כעבור כחצי שעה הגיעו הנאשם ואסיה והמתלוננת חזרה ודרשה מאסיה את הכסף. הנאשם התערב וניסה להניא את אמו מלשלם, באומרו "אמא זה סתם את לא צריכה לתת לה כסף", אך היא התעלמה ממנו והחלה לכתוב המחאה עבורה. הנאשם לא הסתפק בהבעת התנגדות מילולית והמחישה בפועל בכך שניסה להוציאה בכוח מהבית. לגרסת המתלוננת באמרתה, לאחר שקיבלה לידיה ההמחאה, תפס הנאשם בידה הימנית (ככל הנראה בזרוע) ובידו השנייה אחז בכף ידה וכופף אותה חזק ובעוצמה עד שנשברה. הוא הרפה ממנה רק לאחר שהתלוננה על כאבים. לאחר מכן, הכניסה אסיה את ההמחאה לתיקה של המתלוננת ואמרה לה ללכת לביתה. לדבריה, כשיצאה מהבית ידה הייתה נפוחה וכאבה ולכן הזעיקה את בעלה כדי שיבהילה לבית החולים.

את הודעתה השנייה ( נ/2) מסרה המתלוננת ביום 5.9.05, ולמעשה נגבתה ממנה כחשודה ולא כמתלוננת, זאת משום שהנאשם הקדימה והגיש נגדה תלונה על תקיפתו (על תלונתו זו והשלכותיה עוד אעמוד בהמשך).

בהודעה זו שבה המתלוננת וסיפרה על סירובה של אסיה לשלם לה דמי הבראה וחזרה ותיארה את כישלונותיה לגבות ממנה את התשלום. כן ציינה את הסיבה לביקורה במקום באותו יום (החזרת הספר) ושבהגיעה נכח בבית רק משה. בהמשך, הגיעו גם הנאשם ואסיה ולאחר שנדברה עם האחרונה בנושא הכסף ניאותה לכתוב לה המחאה. הנאשם שהביע התנגדות נחרצת וקולנית לתשלום התרעם על הסכמת אמו וביקש להניא אותה מהחלטתה- הוא עשה זאת באופן מילולי וגם פיזי כשניסה למשוך מידיה את פנקס ההמחאות. לדברי המתלוננת התקיפה אירעה ללא כול התראה: באותו שלב היא עמדה במסדרון ליד הדלת, ולפתע רץ הנאשם לכיוונה, התנפל עליה ותקף אותה בברוטאליות: "תפס אותי בשתי ידיים ביד הימנית שלי ויש לי שם שטף דם גדול ויד אחת על המרפק ויד אחת על הזרוע עיקם לי את היד וניסה לדחוף אותי החוצה" ( נ/2, עמ' 2, ש' 13-14).

המתלוננת אישרה, כי קודם לכן הנאשם אכן ביקשה לצאת מהבית אך היא התעלמה מדרישתו מאחר ולא היה זה ביתו והיא באה לדון בנושא הכספי עם אמו ולא עמו.

תקיפת הנאשם על ידה הוכחשה בתוקף על ידי המתלוננת. כשעומתה בחקירתה עם קיומן של שריטות על ידו השיבה, כי נגרמו בזדון באופן עצמאי על ידי הנאשם ואמו כחלק מעלילת כזב אותה טוו בעצה אחת בהיוודע להם על כך שידה נשברה: "הם בכוונה עשו את זה כי כאשר הבת שלי התקשרה אליהם ושאלה את אסנת למה הבן שלה שבר לי את היד, אז אסנת אמרה לה מאיפה את יודעת הבן שלי גם יעשה שריטות ויגיד שאמא שלך עשתה את זה" (שם, ש' 20-21).

בהקשר האחרון אקדים ואבהיר כבר עתה, כי כול שנאמר על ידי המתלוננת לגבי מודעותם של הנאשם ואמו לפציעתה  אינו קביל מאחר ומקורו מפי השמועה - הבת, וזו לא  העידה.

בעדותה בבית המשפט חזרה המתלוננת ותיארה את כול עובדות הרקע על העסקתה כמטפלת של משה במשך שנה וחצי וסיומה באוקטובר 2004 בהיוותר חוב בסך 450 ש"ח בגין ימי חופשה. חוב שניסתה לגבות מאסיה במספר שיחות טלפון שניהלה עמה בין אוקטובר 2004 לאוגוסט 2005. כן סיפרה, כי עובר ליום התקרית נסעה לטיול בגרמניה ולקראתו לקחה ממשה בהשאלה מילון רוסי - גרמני. באחד הימים, לאחר שובה מחו"ל, הייתה בסביבת בית משפחת הנאשם ורצתה להשיב המילון, התקשרה ונענתה על ידי משה ששהה לבדו בבית והודיעה כי בכוונתה להגיע כדי להחזיר הספר. משה שהיה לבד בדירה קיבל את פניה, התעניין בנסיעתה ואף הציע לה לשתות. כעבור כחצי שעה הגיעו הנאשם ואסיה, ששאלה לפשר מעשיה בביתם. המתלוננת השיבה שבאה במטרה להחזיר את הספר וניצלה את המעמד והוסיפה ואמרה כי בחלוף שנה מסיום עבודתה הגיעה העת לשלם לה.

לדבריה, נראה היה שאסיה החליטה לשלם לה, שכן ניגשה למטבח כדי לכתוב המחאה עבורה. כול אותה עת היא נשארה לעמוד ליד הדלת, ואז הבחינה בנאשם מתרוצץ בינה לבין אמו ומתנהג באופן שהעיד על כעס רב והתנגדות נחרצת למעשיה. למרות שלא הבינה כול מלה מהדברים שהשמיע בעברית במהירות ובצעקות, היה ברור גם לה שהוא מתרעם על הסכמת אמו לפרוע את החוב ואז הוא פנה אליה והורה לה לעזוב את המקום:

" הוא ממש רץ, והוא דיבר בעברית מהר מהר מהר ואפילו לא הבנתי מה הוא דיבר, רק הבנתי לכי מפה. אני המשכתי לעמוד ליד הדלת, הייתה לי שקית עם הבגדים ביד שמאל, ויד ימין הייתה חופשייה, חשבתי דברים שלי, חשבתי כמה שיותר מהר לקבל את השיק ואפילו לשכוח את הכתובת הזו. הוא רץ כמה פעמים ביני ובין אימא שלו וצעק ואמר אל תרשמי שיק, אל תתני לה כסף. כל פעם התקרב אליי ואמר משהו ולא הבנתי, רק הבנתי לכי מפה. כאשר מדברים מהר בעברית אני לא מבינה... אני עמדתי מול הדלת והסתכלתי על הדלת והוא רץ בלי הפסקה לפה ולשם, ואני לא הסתכלתי עליו"