הכרעת דין בתיק פ 5148/02

ביום 2.4.06 הודעתי על זיכויה של הנאשמת מאשמה. אלה נימוקי.

העבירה המיוחסת לנאשמת הינה אי נקיטת אמצעי זהירות בחיה, לפי סעיף 338(6) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, וזאת בשתי הזדמנויות, בפער של שנה מאירוע אחד למשנהו.

שני המקרים מתייחסים לאותו מתלונן, מר עזריה כהו (להלן:"המתלונן"), כשזירת העבירה אף היא זהה - ממוקמת בחדר המדרגות בבנין ברח' דיזנגוף 27 בת"א, או סמוך אליו,  בו מתגוררת הנאשמת בדירה בקומת הקרקע (להלן: "הבניין").

המקרה ראשון ארע בשעות אחר הצהרים של יום  12.6.00. באותו מועד, לגרסת בתביעה, לא נקטה הנאשמת אמצעי זהירות בכלב רועה גרמני שבהחזקתה (להלן:"הכלב"), בכך שהיה משוחרר וללא זמם, ונשך את המתלונן ברגלו בירך ימין מצידה האחורי ונגרם לו פצע.

השני, על פי הנטען, ארעה בשעת ערב מאוחרת ביום 12.6.01. באותו מקרה, לגרסת התביעה, לא נקטה הנאשמת אמצעי זהירות בכלב, בכך שהיה משוחרר וללא זמם נשך בשנית את המתלונן ברגלו השמאלית ונגרם לו פצע.

הנאשמת כפרה במיוחס לה, וטענה כי לא שחררה את כלבה ללא זמם בחצר או בחדר המדרגות. לדבריה, מדובר  בכלב שקט ורגוע שמעולם לא פגע לרעה באיש. למתלונן היו מניעים לתלונת כזב נגדה על רקע סכסוכים קודמים עמה, ובמיוחד נוכח תפיסתו בכף מציץ לדירתה ותלונותיה על כך שהוא מתאנה לה ומתעלל בכלבה.

התשתית הראייתית של התביעה, ככול שהדברים אמורים בהוכחת עובדות שני האירועים העומדים במרכז כתב האישום, נסמכת על עדותו היחידה של המתלונן, על יסודותיה מבקשת היא לבסס את הרשעת הנאשמת בדין. כך, בסופו של יום, נוצרה סיטואציה ראייתית של עדות מול עדות, מהן ייחתך גורל התיק. דא עקא, שכאן המקום לסייג את הדברים, שכן לגרסת הנאשמת היא לא הייתה עדה לאף אחד מהמקרים המתוארים, כך שלמעשה, לצורך קביעת העובדות ניצבת בפני בית המשפט להכרעה גרסתו היחידה של המתלונן. הווה אומר, המצב הראייתי של גרסה מול גרסה יבחן אפוא בהיבט של אמינות. ככלל, אין מניעה להרשיע נאשם על סמך עדות יחידה לאחר שבית המשפט הזהיר עצמו, ובלבד שמצא להעניק את לה את מלוא האמון והמשקל, ואין בחומר הראיות כדי לעורר בה ספק. השאלה העומדת אפוא להכרעת בית המשפט מתמקדת בראש וראשונה במהימנותו של המתלונן - עמוד התווך של התשתית הראייתית של התביעה. אל מול עמדת התביעה, ולפיה ראוי להעניק לו את מלוא האמון, גורס הסנגור כי עדותו נגועה בסתירות, פריכות, חצאי אמיתות  ושקרים ממש, והוכח קיומו של אינטרס להפליל את המתלוננת ולהפילה בכף. כול אלה שומטים, לטעמו, את הקרקע תחת אמינותה, ומותירים אותה ככלי ריק, נעדר כול ממש, שלא יצלח לבסס הרשעה כלל, וודאי לא מעבר למשוכת כול ספק סביר.

מעל דוכן העדים סיפר המתלונן כיצד נקלע בדרכו הכלב בשתי הזדמנויות ומה היו הנסיבות בהן הותקף וננשך על ידו.

העדות הראשית, יש לומר, קצרה, תמציתית ודלה בפרטים.

הנאשמת, העיד המתלונן, הינה שכנה בבנין בו מתגוררים הוריו בדירה בקומה השניה, מעל דירת הנאשמת. שני האירועים קרו בעת ביקוריו במקום. במועד הראשון, ביום 12.6.00,  ירד, לדבריו, לחצר הבניין כדי לטול את אופניו, אותם השאיר בעת הגיעו למקום. כשהתקרב לחלק האחורי של החצר התנפל עליו "כלב זאב גדול", בלשונו, השייך נאשמת, ששוטט אותה שעה במקום לבדו בלא השגחה. הכלב שלא היה קשור והתהלך ללא זמם, התנפל אליו ונשך אותו בירך ימין. מיד לאחר הנשיכה הופיעה הנאשמת מהיכן שהוא ותפסה את הכלב. לדבריו, בקש ממנה את פרטי הכלב לצורכי חיסון אך היא סירבה. גם שיחת טלפון שערך עם אביה באמצעות הטלפון הנייד שלה לא הועילה. לאחר מכן, הנאשמת סבה על עקבה, נכנסה לדירתה וסגרה אחריה את הדלת ועמדה בסירובה לדבר עמו. בנסיבות הללו, נאלץ לפנות למשטרה ולהגיש תלונה. כתוצאה מהנשיכה נפגע הרגלו. להוכחת הפציעה הוגשה תעודה רפואית ת/1. לשאלה האם הנאשמת ראתה את הנשיכה עצמה לא נתן העד תשובה חד משמעית וברורה, כעולה מהדברים הבאים, שבתוכם סתירה פנימית: "היא ראתה בעצמה את הכלב נובח עלי ואולי את הנשיכה היא לא ראתה, היא ראתה אותי עומד ואת הכלב עומד חצי מטר ממני ונושך. אחרי שהוא נשך אותי הוא נבח עלי" (עמ' 9 ש' 16-14).

לגבי האירוע השני העיד המתלונן, כי בחלוף שנה בדיוק חזרה התופעה על עצמה. ביום 12.6.01, בחזרה מעבודתו, הגיע, כדרכו, לבנין כדי לבקר את הוריו. כשעמד לפתוח את דלת האינטרקום שבחזית הבניין התנפל עליו שוב הכלב, שלא היה קשור וללא מחסום לפיו, ונשך אותו בירך ימין. הפעם היה הכלב לבדו. לאחר האירוע הופיעה הנאשמת עם רכבה. המתלונן לא המתין לה, אלא טרק את הדלת ומיהר להתלונן במשטרה. להוכחת חבלתו הוגשה תעודה רפואית ת/2.

לשאלת התובעת, המתלונן הכחיש כי הוא נוהג להסתובב בחצר האחורית במטרה להציץ לתוך דירתה של הנאשמת, וטען כי הוא נמצא בחצר רק לשם החנית זוג האופניים שברשותו. כבר עתה ניתן לומר, כי הכחשה זו נסתרה לא רק על ידי הנאשמת, אלא גם על ידי עדת הגנה. לשון אחר. מעל הדוכן מסרה הנאשמת כי פעם, כשנתפס בכף, התרה בה המתלונן לבל תפנה למשטרה אחרת יעליל שכלבה נשך אותו. גרסתה אוששה על ידי קרן אליסר, עדת ההגנה, שהעידה כי הנאשמת סיפרה לה אודות ההצצות, ובאחת ההזדמנויות אף הצביעה על המתלונן כמבצען. באחד הביקורים בדירתה נוכחה באמיתות הסיפור כשהבחינה במו עיניה בראשו של המתלונן משתרבב פנימה דרך חלון חדר השינה הפונה לחצר. העדה לא נחקרה כלל חקירה נגדית, כך שגרסתה זו לא נסתרה (עמ' 41  ש' 8-1).

בחקירתו הנגדית נדרש המתלונן לשאלה כיצד דווקא הוא, אורח בבניין, ננשך, לטענתו, פעמיים על ידי הכלב, בעוד לדיירי הבניין, המבלים בו את מבלים רוב עיתותיהם, מעולם לא ארע דבר עמו. העד היה נחרץ בעמדתו כי המדובר  ב"שור מועד" - כלב נשכן, שכבר הטביע את שיניו בגופם של מספר אנשים, אלא שקורבנותיו מעדיפים להבליג ולשתוק על פני פניה למשטרה. לראיה, ציין העד דייר שהתגורר בבנין לפני חמש שנים, אך לא ידע לנקוב בשמו או בפרטיו, ולא נמצא לכך כול תימוכין. כאן המקום לציין, כי טענה זו עומדת בניגוד לעדותה של שכנה בבניין, עדת ההגנה איריס ונטורה, שהעידה, כי הכירה היטב את הכלב והיה בעל מזג נוח ושקט, ומעולם, לא היו לה או לילדיה היתקלויות שליליות עמו (עמ' 39 ש' 9-1).

לשאלות הסנגור הכחיש המתלונן לחלוטין קיומו של סכסוך בינו לבין הנאשמת (עמ' 13 ש' 13) ודחה בתוקף את הטענה, ולפיה הוא ואביו נהגו להתאנות לה וכלבה, וכן לכלבים נוספים. כמו כן, הכחיש בעיות עם שכנים אחרים בבניין. ברי, כי טיבה של מערכת היחסים בין המתלונן לנאשמת היא בת נפקות לענייננו בהיבט של מניע לטפול עליה אשמת שווא. התלונות שהגישה נגדו המתלוננת על הצקות, הצצות והטרדות חוזרות ונשנות, כמוכח במסמכים נ/10 נ/11, סותרות הכחשה נחרצת זו. נוכח חקירתו הארוכה תחת אזהרה בחשד התעללות בכלבה של הנאשמת (ת/1), ייפלא, כיצד עניין זה נשמט לחלוטין מזיכרונו של המתלונן, כדבר שמעולם לא התרחש. במיוחד, כשבהודעה זו דחה את תלונתה של הנאשמת כתלונת סרק נקמנית וטען כי מטרתה להרתיעו מלהגיש תלונות נגדה, ובהתחשב בעובדה המוכחת כי הגישה מספר תלונות נגדו. בנסיבות אלה, אין זה סביר בעיני, שסדרת התלונות נמחקה כליל מתודעתו, אלא אם כן תאמר, שכוונתו הייתה להסתיר עובדה זו מבית המשפט. יתר על כן, החשש למניעים זרים מתעצם באופן משמעותי בשים לב לכך, שבאותה הודעה ת/10 הפליל המתלונן את הנאשמת בכך, שכלבה נשך אדם בשם גולדשטיין, ואף הוסיף שהלה הגיש נגדה תלונה על כך (שם ש' 18-16). דא עקא, שהתברר, כי לא היו דברים מעולם, ולאותו גולדשטיין לא היה שום קשר עם הכלב. המדובר, בעניין שונה לחלוטין (ראה עדות הנאשמת לגבי אותו גולדשטיין והצהרת ב"כ התביעה בעמ' 31 ש' 14-12).

זאת ועוד. ככלל, כדי ללמד על אופיו של העד רלבנטית גם שאלת יחסיו עם יתר השכנים בבניין, ובדומה לנושא הקודם גם בעניין זה גרסתו נסתרה. לשון אחר, בניגוד להכחשת המתלונן מחומר הראיות עולה במפורש שהיחסים בין משפחתו לשכנים לא התנהלו על מי מנוחות. נהפוך הוא. במשך שנים ניטש ביניהם סכסוך. זו המסקנה המתבקשת מעדותה של הנאשמת, המגובה בעדותה של אותה עדת הגנה, ונטורה איריס, ששימשה כחברה בועד הבית בבניין (עמ' 40 ש' 15-8), והעידה כי הסכסוך אף הגיע לערכאות, ובית המשפט כפה עליו להשתתף בהוצאות שיפוץ הבניין. כך גם בעדותם של אבי הנאשמת ואחותה.

לשאלת ב"כ הנאשמת ענה המתלונן, כי להערכתו גובהו של הכלב בעת שנשכו לראשונה הגיע עד לאזור החלציים של אדם מבוגר :"על פי אומדני הוא היה גבוה מ - 60 ס"מ" (בהערת אגב, יש לומר, כי תיאור זה אינו מתיישב עם התמונה נ/11, ממנה נשקף כלב שאינו גדל ממדים). עם זאת, לא יכול היה לומר בוודאות האם אותו כלב נשכו גם בפעם השניה, וגם לא מה עלה בגורלו מאז ועד היום:

"ש. הכלב שנשך אותך בשנת 2000 וב  -2001 היו שונים בגודל ובצורה

ת. לא הבחנתי בהבדלים ניכרים. לא יודע. הם היו דומים מאוד.

ש.אתה יודע מה קורה עם הכלב היום

ת. אין לי מושג...אין לי מושג מה קורה עם הכלב. כרגע יש לה כלב אבל אני לא יודע אם זה אותו כלב"  (עמ' 14 ש' 26-24) .