הכרעת דין בתיק פ 4768/06

הנאשם הועמד לדין בכתב אישום בעבירות של איומים ותקיפה בנסיבות בהן, על פי הנטען, ביום 20.9.04, בשעה 22:00, ברח' בן יהודה בת"א, העיר צבי קלינברג (להלן:" המתלונן"), יליד 1929, לנאשם, על שהכה את כלבתו של הנאשם.

בתגובה איים הנאשם על המתלונן כי יפתח לו את הראש ויגמור אותו, ובהמשך תקף את המתלונן בכך, שהכה באגרופו בראשו.

לאחר מכן, על פי העובדות, הוסיף הנאשם ואיים בפגיעה במתלונן בכך שאמר לשוטר את המשפט הבא: " אם יתברר כי לא יצא מזה כלום אני אפרק את הזקן הזה בבית החולים". 

יצוין, כי כתב האישום, שנמחק בזמנו בשל אי איתור הנאשם, הוגש שוב ביום 16.7.06 לאחר איתורו של הנאשם.

משכפר הנאשם במיוחס לו בכתב האישום נקבע התיק להוכחות. דע עקא, שבפתחן הודיעה התביעה כי המתלונן נפטר בשנת 2006 ולכן היא מסכימה לזיכויו של הנאשם מעבירת התקיפה, וכך נעשה בהכרעת הדין מיום 19.6.07.

המשך ההוכחות נוהל בהקשר לאיומים על המתלונן שהושמעו, על פי הנטען בכתב האישום, כאמור, באוזניו של השוטר, והכרעת הדין תידון סביב סוגיה זו.

לאור זאת, התשתית הראייתית של התביעה להוכחת האיומים הצטמצמה לעדותו של רס"ר שרון טלקר (להלן:" השוטר") אשר הוזעק בליל המקרה לזירת העבירה ברח' בן יהודה בת"א.

בעמדו על דוכן העדים סיפר השוטר כי בהגיעו למקום פגש במתלונן שמסר לו תיאור כללי של התוקף והצביע לעבר דירה בה הוא נמצא, והוא אכן איתר את הנאשם באותו מקום. לאחר מכן העלה על הכתב את כול השתלשלות הדברים בדו"ח פעולה שהוגש וסומן ת/1.

בחקירתו הנגדית הבהיר השוטר כי זיהוי הנאשם על ידי המתלונן כתוקפו נעשה על ידו באופן ספונטאני ברגע שהשניים נפגשו באקראי בין הכניסות לבתים. הדבר התרחש, לגירסתו, שעה שהמתלונן החבול היה בשלבי פינוי לבי"ח על ידי מד"א ואילו הנאשם התלווה באותה עת לשוטר לשם חקירתו בחשד לביצוע התקיפה. לדבריו, באותו מעמד הצביע המתלונן על הנאשם ואמר לשוטר שהוא זה שתקף אותו וגרם לפציעתו.

לגרסת השוטר, האיומים בהם מדובר הושמעו על ידי הנאשם באותם רגעים בתגובה על הצבעת המתלונן עליו כאדם שתקף אותו, שאז אמר לו הנאשם את שני המשפטים הבאים:" מה זה אתם עוצרים כול אחד שמצביעים עליו שהוא תקף" והמשיך והוסיף ברצף איום בזו הלשון:" אם יתברר שזה לא נכון אז הוא (הכוונה למתלונן מ.ד .) יגיע אליו לבית החולים וייפרק אותו ".

לשאלת הסנגור בחקירתו הנגדית השיב השוטר שאינו סבור שהמתלונן שמע את החלק של האיומים עצמם משום שכבר היה נתון בעיצומו של הליך הפינוי לבית החולים, כך שהדברים הגיעו לאוזניו של השוטר בלבד.

בעדותו בבית המשפט אישר הנאשם כי ייתכן שאמר את הדברים המצוטטים, אך הם נאמרו, לטענתו, מתוך כעס- בעידנא דריתחא, משום שנעצר ללא כול עוול, אך בה בעת שלל הנאשם מכול וכול כי התלוותה לאמירה איזו שהיא כוונת איום: " ...יש מצב שהשוטר עצר אותי באמצע הרחוב ולא הרגשתי עם זה נוח וכיף. אולי התבטאתי בצורה לא נכונה ולא יפה, אני לא זוכר בדיוק, אבל לא מתוך כוונה רעה..." .

בחקירתו הנגדית שינה הנאשם טעמו וטען כי אינו זוכר מה בדיוק אמר לשוטר באותו מעמד, אך לא התכחש לכך שהיה נתון בתחושות של כעס ותסכול על שנחשד בתקיפת המתלונן, ולמעשה לא כפר שאמר אמירות שתוכנן כעס.

אני נותנת אמון מלא בעדות השוטר ומעניקה לה את מלוא המשקל הראייתי וקובעת, כי הנאשם השמיע באוזניו את שני המשפטים המצוטטים ברצף במעמד המתואר לעיל. קרי, כתגובה מיידית על הצבעת המתלונן עליו כתוקפו. למעשה, הנאשם עצמו לא התכחש לאפשרות שביטא במילים כאלה או אחרות את תסכולו/כעסו על האשמתו על ידי המתלונן ובאופן ישיר על ידי השוטר, בתקיפה החבלנית. יודגש, כי גם הסנגור, בסיכומיו, לא תקף את אמינותו של השוטר ובפועל לא חלק על מהימנות גרסתו.

יריעת המחלוקת בענייננו מצומצמת, אפוא, ועניינה בשאלה, האם בנסיבות בהן הושמעו המשפטים הללו קרי, שלא באוזני מושא האיום אלא באוזני אדם אחר, כך שהאיום לא נקלט באופן אישי אצל המאוים - התגבשה עבירת האיומים. לשון אחר. האם במקרה דנן, לצורך הרשעת הנאשם בעבירה לפי סעיף 192 לחוק נדרש כי המאוים- המתלונן קלט בעצמו את דברי האיום, או שמא די בכך שנקלטו על ידי אדם כלשהו- השוטר, אם הוא עצמו אינו המאוים. התשובה על שאלה זו נגזרת מהתשובה לשאלה, האם במסגרת נסיבותיה של עבירת האיומים נדרשת "זיקת ענין" בין המאוים לבין מושא האיום, או שרכיב זה אינו טעון הוכחה. שתי השאלות הללו כרוכות בסוגיה נוספת שעניינה ביסוד הנפשי הנדרש לגיבוש עבירת האיומים, הנגזרת מהתשובה לשאלה אם הלכת הציפיות חלה בעבירה זו.

ניתן לומר, כי בסופו של יום, המחלוקת הנטושה בין ב"כ הצדדים היא משפטית במהותה: בעוד ב"כ המאשימה טוענת כי במקרה זה, אף על פי שהאיום לא הושמע ישירות באוזניו של המתלונן ולא נקלט בחושיו, התקיימו כל יסודות עבירת האיומים ועל כן יש להרשיע את הנאשם בביצועה, טענת הסנגור לעומתה הינה, כי לא הוכח היסוד העובדתי הנדרש לגיבושה של העבירה ולכן מן הדין לזכות את הנאשם מביצועה.

דיון

עבירת האיומים-ההיבט המשפטי

זה ניסוחה של עבירת האיומים הקבועה בסעיף 192 לחוק העונשין:

" המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים".

על אופייה של עבירת האיומים והתיחום הכללי והמעורפל של גבולותיה עמד השופט ברק (כתוארו אז) בע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל: