הכרעת דין בתיק פ 4223/06

בפתח הכרעת הדין הנני מודיעה על זיכויו של הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, ואלה נימוקיי.

האשמה

כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של תקיפת בן זוג, לפי סעיפים 379 ו-382 (ב) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין") ועבירה של איומים , לפי סעיף 192 לחוק העונשין. עסקינן באירוע שהתרחש בשעת בוקר מוקדמת ביום 11/7/05, בעת נסיעתם של בני הזוג בבני ברק , עת, על פי הנטען, תקף הנאשם שלא כדין את אשתו טובה זית (להלן: "המתלוננת"), בכך, שירק על פניה שלוש פעמים, ואף איים עליה באומרו שישים לה סכין בגב וזה יהיה סופה ולא אכפת לו אם יהיה בבית סוהר .

יריעת המחלוקת

העובדות העומדות במרכז הדיון פשוטות למדי ואינן כרוכות בסוגיות משפטיות סבוכות הדורשות דיון מעמיק. התשתית הראייתית לגבי האירוע צרה ומורכבת משתי עדויות המעורבים בלבד- המתלוננת מול הנאשם. בהתאם גם טיבה של זירת המחלוקת בין הצדדים הממוקדת בשאלה עובדתית אחת ויחידה, והיא האם במועד כתב האישום, בעיצומו של הוויכוח שפרץ ביניהם, ביצע הנאשם את המעשים הפורטים בפרק העובדות.

בסופו של יום, השאלה המשפטית הינה אפוא, העלה בידי התביעה להוכיח, מעבר לכל ספק, בהתבסס על עדותה היחידה של המתלוננת, את עובדות בכתב האישום, או שמא קם והיה אותו ספק סביר מכוחו יזוכה הנאשם.

תשובת הנאשם לאשמה

בתגובה לכתב האישום ובעדותו בבית המשפט כפר הנאשם את המיוחס לו וטען להתנהלות שונה של הדברים. הכחשתו לא הייתה בבחינת לא היו דברים מעולם, אלא שמהלכם היה נטול כול משמעות פלילית. הווה אומר. הנאשם לא הכחיש כי בעת הנסיעה ברכב בחברת המתלוננת פרץ ביניהם דין ודברים, אך דחה מכול וכול כי במהלכו ירק בפניה. לגרסתו, לאחר צאתם מהרכב ירק על הקרקע. גם אופי האיומים לבש צורה אחרת. לטענתו, לא איים לדקור אותה, אלא אמר למתלוננת ליטול סכין ולדקור באמצעותו את עצמה .

מסכת הראיות

ותחילה לעדות המתלוננת

במרכז התשתית הראייתית של התביעה עומדת, כאמור, עדותה היחידה של המתלוננת, שמסרה את תלונתה במשטרה ביום 11/7/05, ובה תארה את מהלך הדברים. בעומדה על דוכן העדים חזרה על גרסתה לנסיבות האירוע וסיפרה כי החל בויכוח בינה לבין בעלה, בעת נסיעתם ברכב, שנסב סביב כוונתה לנקות את הדירה החדשה אליה היו אמורים לעבור והייתה נתונה בשיפוצים. הנאשם הביע התנגדות נחרצת בנימוק שבדירה נמצא אחד הפועלים ואין זה ראוי שתמצא במחיצתו לבדה. במטרה לשכך את חששותיו הציעה ששתי בנותיה הגדולות יתלוו אליה, אך הוא התעקש והתבצר בעמדתו, והוסיף ואיים עליה שאם תמרה את פיו ותעלה לדירה "אני לוקח סכין ושם לך בגב", בלשונה של המתלוננת. לדבריה, עוד בהיותם ישובים ברכב המשיך הנאשם ואיים עליה, באלה המילים: "אני אקבור אותך חיה, אני אמרר לך את החיים". מחמת פחדה מפניו החליטה שמוטב לא לממש את כוונתה, ולכן, פנתה ללכת לכיוון תחנת האוטובוס כדי לחזור לבית הוריה, שם התארחה באותה תקופה יחד עם משפחתה. בעודה צועדת לעבר התחנה יצא הנאשם מהרכב, הדביק אותה וירק שלוש פעמים על פרצופה. לדבריה, הבחינה בניידת משטרה מתקרבת וניסתה להסב את תשומת לב השוטרים אליה על ידי כך שקפצה לכביש. משראה זאת הנאשם חדל ממרוצתו. פרט אחרון זה, יש לציין, עלה לראשונה בעדות המתלוננת בבית המשפט ואין לו זכר בהודעתה. לאחר מכן, פנתה  לתחנת המשטרה ברמת גן והגישה את תלונתה נגדו.  

נוכח השמטת עובדות משמעותיות המופיעות באמרתה ולאור טענת המתלוננת כי זיכרונה נחלש בשל חלוף שנתיים מיום האירוע, נדרשה התובעת לרענן את זיכרונה, שלאחריו נזכרה המתלוננת שהנאשם אף חטף את תיקה ונטל את מכשיר הפלאפון שלה, זרק עליה את האפר של הסיגריה ובמשך שנים עלב בה בכינויי גנאי בוטים.

בחקירתה הנגדית אישרה המתלוננת שהוויכוח החל עוד בבית הוריה ונמשך ברכב, ושהוריה היו שותפים להתנגדות הנאשם ללכתה לבדה לדירה. לשאלת ב"כ הנאשם השיבה כי בעת האירוע היו ברכב שלושה מילדיה, אך שללה כי שמעו משהו מהדברים המאיימים שהטיח בה הנאשם, בתירוץ שאמר אותם בשקט כך שלא הגיעו לאוזניהם. כאשר הציגה בפניה את גרסתו לגבי היריקות עמדה המתלוננת על דעתה כי לא רק שהנאשם ירק לכיוונה אלא שהיריקה פגעה בפניה.

ואומר עתה ומיד. עדות המתלוננת שנבחנה על ידי לגופה ואל מול עדות הנאשם ונבדקה באמות מידה של סבירות ומבחנים של הגיון, לא זכתה לאמוני. נוכחתי כי בפני עדות שנכרו בה שינויים והבדלים בהשוואה לדברים שמסרה באמרתה, כמו גם לאמור בכתב האישום. לא זו אף זו , עדותה הייתה טעונה, רוויה ברגשות כעס, שניכר בה ניסיון להשחיר את פניו של הנאשם באזכור נושאים שאינם קשורים ישירות לאירוע הנדון.

וביתר פירוט. ברמת הקונקרטית של סיפור העובדות, לוקה העדות בפגמים מהותיים המתבטאים בראש וראשונה בסתירות. ולמה כוונתי?

נושא התקיפה: זירת העבירה לפי כתב האישום, שככלל מתבסס על ההודעה במשטרה, היא ברכב ובמהלך נסיעה, כמתבקש מנוסח העובדות: "... בעת הנסיעה ברכבם תקף הנאשם שלא כדין את אשתו, בכך שירק על פניה שלוש פעמים...". דע עקא, שבעדותה הציבה המתלוננת את זירת היריקות הרחק מפנים הרכב, לרחוב, בסמוך לתחנת האוטובוס, ותוך כדי רדיפתו אחריה, כמתבקש מדבריה הבאים:"... הוא רדף אחרי לתחנה וירק על הפרצוף שלי שלוש פעמים" (עמ' 3 שורות 21-20 לפרוטוקול מיום 23/1/07. היא דבקה בגרסה זו, לפיה היריקות אירעו בעת הליכתה לכיוון התחנה לאחר יציאתה מהרכב, גם בחקירתה הנגדית: " זה היה כשיצאנו, כשאני הלכתי לכיוון התחנה" (עמ' 8 שורה 13).

מעבר לסתירה עצמה אני מוצאת שגרסת המתלוננת בבית המשפט גם אינה עומדת במבחן הסבירות וההיגיון: כיצד יכול אדם לירוק ולפגוע בפניו של זולתו בעודו רודף אחריו וגבו של הנרדף מופנה אליו?

בדומה לתיאור התקיפה גם גרסת האיומים לוקה בפגמים של חוסר עקביות, אי דיוק ושינויים. רוצה לומר. כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של איומים בנסיבות בהם בעת נסיעתם ברכב, אמר לה, כי " ייקח סכין וישים לה בגב וזה יהיה סופה וכי לא אכפת לו שיהיה בבית הסוהר". לשון האיומים ותוכנם עברו שינויים מעל דוכן העדים, שהתבטאו בהוספת פרטים והשמטת אחרים, כעולה מציטוט דבריה:" אז הוא אמר לי: אם את עולה לדירה אני לוקח סכין ושם לך בגב...היינו ברכב שהוא אמר לי את זה..הוא אמר לי אני אקבור אותך חיה, אני אמרר לך את החיים"  (עמ' 3 שורות 19-16 לפרוטוקול). כפי שניתן להיווכח, מעבר להבדלים הברורים בין שני הניסוחים בולט גם דפוס של הפרזה בתיאור הדברים במגמה להעצים את אופיו האלים של האירוע. דפוס שחזר על עצמו גם בחקירתה הנגדית ואף ביתר תוקף, כאשר במנותק מהאירוע ראתה העדה חשיבות להזכיר כי מקור הסכסוכים נעוץ בחשדנותו וקנאתו החולנית של הנאשם כלפיה. נושאים שעמדו, לדבריה, גם ביסוד המריבה שפרצה ביניהם באותו ערב. אך בניגוד להבלגה שאפיינה אותה בעבר כשביכרה להמשיך ולסבול למען ילדיה, הפעם פנתה למשטרה. עם זאת, לא ניתן כול הסבר במה חרג המקרה הנדון ממקרים קודמים, ומדוע שינתה את גישתה הקודמת ומיהרה להגיש התלונה.

המתלוננת הרחיבה בתיאור הרקע ובמיוחד טרחה ארוכות בהשחרת דמותו של הנאשם, בהציגה אותו כצרכן אלכוהול שאף קיבל הפנייה לייעוץ פסיכיאטרי, בלשונה: " יש כאן עסק עם אדם חולה, הוא גם שותה אלכוהול. יש לו גם הפנייה מבית חולים ללכת לייעוץ אצל פסיכיאטר" (עמ' 6, שורות 26-25 לפרוטוקול). לעובדות אלה, יש להדגיש, לא נמצא כול ביסוס ראייתי.

אציין בנוסף כי בעדותה מעל הדוכן ציינה המתלוננת עובדות נוספות שזכרן לא בא בכתב האישום:" אני נזכרת שהוא גם חטף לי את התיק ולקח מתוך התיק את הפלאפון...במשך הזמן שעמדנו שם בתחנה הוא זרק עליי את האפר של הסיגריה". כאמור, אין בכתב האישום התייחסות עובדתית כלשהי לא לעניין זריקת האפר עליה ולא לחטיפת הפלאפון, על אף שלכאורה לפנינו האשמות חמורות של המתלוננת בתקיפה ובגניבה, ולכן, העניין מעורר תמיהה. עניין זה נוסף לאזכור הופעת ניידת המשטרה שצוין בפרק המתאר את עדותה של המתלוננת בבית המשפט.

הימנעות התביעה מחקירת עדים רלבנטיים והשלכתם על ערעור הגרסה

להשלמת הדברים, יש מקום להתייחס לפגם נוסף בו לוקה התשתית הראייתית של התביעה, ועניינו במחדל חקירתי: מעדות המתלוננת עולה שבמהלך הנסיעה ישבו שלושה מילדי בני הזוג בתוך הרכב, והדעת נותנת שהיו עדי שמיעה לדברי אביהם. אמנם, לטענתה, האיומים שהשמיע כלפיה לא הגיעו לאוזניהם משום שדיבר בלחש, אך מובן שאין בכך כדי לפטור את המשטרה ממיצוי החקירה. על הרשות החוקרת מוטלת חובה ראשונית לבדוק את כול פרטי האירוע, לחקור את כול העדים הרלבנטיים, ולבצע את פעולות החקירה האפשריות שבכוחן לשפוך אור על העובדות כדי להגיע לחקר האמת. בנסיבות האלה חקירת הילדים הייתה הכרחית במיוחד בשים לב לכך שכתב האישום כולו מתייחס לאירוע שהתרחש כולו תוך כדי נסיעה ברכב בנוכחותם. העדרה של ראיה, שמקורו בחקירת המשטרה, ייזקף לחובת התביעה בעת שיישקל מכלול ראיותיה, ומאידך גיסא, הוא יכול לסייע לנאשם כשבית המשפט ישקול האם טענותיו מקימות ספק סביר וכפי שנאמר ע"י כבוד השופט בדימוס י.קדמי בע"פ 4384/93 - אילן מליקר נ' מדינת ישראל תק-על   94(2), 1988 ,עמ' 1997: 

" אכן, יש נסיבות שבהן כרוכה אי עריכת בדיקה או אי רישום הודעה על ידי המשטרה, באבדן ראיה חשובה, ולעתים אף חיונית, הן לתביעה והן להגנה.