הכרעת דין בתיק פ 4049/04

ביום 20.3.06 הודעתי על זיכויה של הנאשמת מכול אשמה. אלה נימוקיי.

השתלשלות הדברים בהליך הפלילי שהתקיים בתיק זה חריגה, וראוי להביאה במלואה כדי להבין את טעמי הזיכוי. לאופן בו התנהלו הדברים מבחינה ראייתית נפקות לעצם ההרשעה ונימוקיה.

תחילה הוגש נגד הנאשמת וגרושה כתב אישום המייחס להם  עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), ולנאשמת שורה של עבירות חמורות נוספות, וביניהן: תקיפת עובד ציבור, לפי סעיף 381 (ב) לחוק העונשין, ניסיון תקיפת עובד ציבור, לפי סעיפים 25 + 381 (ב) לחוק העונשין, היזק בזדון, לפי סעיף 452 לחוק העונשין ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

העבירות מתייחסות לאירוע שהתרחש ביום 13.10.02, במרכז קהילתי "בית פרנקפורט", על רקע אי הכללת בתה בקורס לימוד ג'ז המתנהל במקום. בהתאם לעובדות, הגיעה הנאשמת למקום בשעה 18:00 לערך ואיימה על סיגל אשכנזי, עובדת המקום (להלן:"המתלוננת"), כי תשרוף את המקום. באותן נסיבות, על פי הנטען, ניסתה הנאשמת לתקוף את המתלוננת בכך, שהשליכה שפרפרת הטלפון לעברה ותחתיה פגעה בראשו של אבידן צוראל, רכז החוגים (להלן:"המתלונן"). בהמשך, אף השליכה את הטלפון לארץ וניפצה אותו.

לגרסת התביעה, באותו יום, מאוחר יותר, הופיע במקום הנאשם איים על המתלוננת, וזאת תוך שהוא חובט בשולחן.

הנאשמת כפרה בכול המיוחס וטענה כי פני הדברים היו שונים בתכלית. היא הסבירה את הרקע להופעת במקום במועד הנטען בכך, שבתה הייתה אמורה להתחיל בחוג לאחר שנרשמה והובטח מקומה על ידי המתלוננת, למרות שהתשלום טרם נפרע על ידה. למגינת לבה התברר לה כי הבטחתה לא קוימה, ומקום בתה נפקד מהרשימה, עובדה שגרמה לה ובעיקר לבתה עוגמת נפש עצומה. מאחר ולא הייתה מוכנה להשלים עם מצב דברים זה בחרה לא להבליג, הופיע בלוית בתה בשעת היעודה לתחילת השיעור בכוונה להביע תרעומת, ולא לאפשר אי קיום החוג בלעדיה. כשניסתה ללבן את פשר הדברים עם המתלוננת, נתקלה בסירוב,  אלא אם כן תשיג  את אישור המנהלת. ולכן דרשה לשוחח טלפונית עם האחרונה. שיחת הטלפון לא סייעה, וברוב אכזבתה וכעסה טרקה בכוח את השפופרת והטלפון התגלגל לרצפה. לאור כפירתה נקבע התיק להוכחות.

גם הנאשם כפר תחילה באשמה, אך עם מינוי סנגור נכרת עמו הסדר טיעון, מכוחו תוקן כתב האישום. הנאשם חזר בו מכפירתו, הורשע על יסוד הודאתו בעבירה של התנהגות פרועה במקום ציבורי, ודינו נגזר למאסר על תנאי והתחייבות.

כך בסופו של יום, נותרה הנאשמת לבדה על ספסל הנאשמים כשהיא עומדת על כפירתה.

בסיום פרשתה הודיעה התביעה כי לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש להוכחת העבירות, שמשמעותה בשלב זה של הדיון זיכוי הנאשמת מכול העבירות שיוחסו לה, בהתאם לסעיף 94(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב 1982 (להלן:"הפקודה").  חרף זאת עתרה כי בית המשפט ינהג בהתאם לסמכותו על פי סעיף 186 לחסד"פ וירשיע את הנאשמת. התביעה הודיעה על חזרתה מן העבירות המצוינות בכתב האישום,. חרף זאת, בקשה להרשיע את הנאשמת בעבירה של התנהגות פרועה במקום ציבורי לפי סעיף 216 (א) (1)(4) לחוק העונשין, תשל"ז 1977. בהתבסס על גרסתה בהודעתה במשטרה ועל פי עדותה בבית המשפט. הווה אומר, לצורך ההכרעה העובדתית תשמש עדותה של הנאשמת לאופן השתלשלות הדברים.

שתי שאילות עומדות על המדוכה: האם נתקיימו התנאים להפעלת סעיף 186 לחסד"פ והאם הוכחה העבירה של התנהגות פרועה במידה הנדרשת למשפט פלילי. מובן, כי תשובה שלילית על השאילתה הראשונה, מייתרת את הדיון בשאלה השנייה.

הפעלת סמכות בית המשפט לפי סעיף 186

התביעה ביקשה מבית המשפט להפעיל את סמכותו בהתאם לסעיף 186 לחסד"פ , התשמ"ב - 1982. גם לו הייתי מגיעה למסקנה שאכן הוכחה מעל לכל ספק עבירת ההתנהגות הפרועה הרי שלפי סעיף 184 לחסד"פ, יש לאפשר זאת ובלבד שלנאשמת ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן בפני העבירה האחרת.

הנאשמת לא הייתה מיוצגת על ידי סנגור ולא הוזהרה מפני האפשרות כי תואשם בעבירה שלא צוינה בכתב האישום. מתן הזדמנות סבירה להתגונן עומדת בבסיס זכות הנאשם למשפט הוגן: "הזדמנות סבירה להתגונן - כוללת בחובה שני יסודות. היסוד האחד הוא טכני-דיוני, דהיינו, הזדמנות סבירה העומדת לרשות הנאשם להתנגד להבאת ראיות לעניין עובדות שאינן מוזכרות בכתב האישום, לחקור עדים, ולהביא ראיות משלו. היסוד האחר הוא עניני-מהותי, דהיינו, הזדמנות סבירה העומדת לרשות הנאשם לפתח ולייצב קו הגנה כנגד אישום שאינו מופיע בכתב האישום אך העולה מתוך העובדות שהובאו בפני בית המשפט. לעניין יסוד שני זה, השאלה הינה אם הנאשם הופתע, והאם כתוצאה מכך נמנעה ממנו האפשרות לפתח קו הגנה חדש שיש בו כדי להתגונן כנגד האישום בו הורשע, אף שזכרו לא בא בכתב האישום" (ראה ע"פ 63/79).  לעניין זה יפים אף דבריה של כבוד השופטת דורנר: "מטרת ההליך הפלילי היא לברר את חפותו או אשמתו של הנאשם. הכללים הטכניים, ובהם בדיקת מהימנות העדויות בדרך חקירה נגדית, משקפים את הדרך היעילה ביותר לחשיפת האמת.... התנאי (שבסעיף 184) אינו בא להבטיח רק את צורכי הנאשם למשפט הוגן. הוא גם דרוש לחשיפת האמת,שכן לא ניתן להוציא אמת לאור אם לנאשם לא ניתנת האפשרות להתייחס לראיה מפלילה ולבחון מהימנותה" (ראה ע"פ 4977/92).

בידי הנאשמת, שלא זכתה לייצוג, לא הייתה אפשרות להתמודד מול בקשתה של התביעה לשינוי העבירה בכתב האישום, שניתנה בשלב מאוחר. פרשת התביעה כבר נסתיימה וכך גם עדיה וכל שנותר לנאשמת הוא להמשיך ולטעון כי לא נהגה בהתנהגות פרועה. הגנה בה דבקה מתחילת ההליך ועד סיומו. בקשת התביעה חיבלה באפשרותה של הנאשמת לקבל משפט הוגן, ובזכותה לחשיפת האמת. במצב דברים עגום זה, לא יתיר בית המשפט לתביעה לטעון עובדות שלא נטענו בכתב האישום.

בכך היה ניתן לסיים את הכרעת הדין. עם זאת ראיתי לנכון להתייחס לטענת התביעה לגופה, בעניין הרשעת הנאשמת בעבירה של התנהגות פרועה. בהנחה שהטענה הייתה מתקבלת, גם אז לא היה בה כדי להביא להרשעת הנאשמת.

מהי היא התשתית העובדתית עליה נסמכת התביעה. בסיס זה, על פי המוסכם, מבוסס על גרסת הנאשמת.

הנאשמת בעדותה בבית המשפט ובמשטרה טענה, כי העוול שנעשה לבתה הוא העומד בבסיס מעשיה. לדבריה, היא רשמה את בתה בת השמונה לחוג ג'ז שהתקיים בבית פרנקפורט. מנהלת המקום, סיגל אשכנזי, שהייתה מוכרת לנאשמת התנתה את רישום בתה בתשלום עבור החוג. ביומו הראשון של הקורס סוכם בין השתיים בעל פה, כי עקב מצבה הכלכלי הקשה של הנאשמת, התשלום ייעשה במספר המחאות. שעה קלה בטרם החל הקורס, התקשרה אשכנזי לנאשמת והודיעה לה כי בתה לא תיכלל בין משתתפי הקורס מאחר ולא שילמה את חובה.

הנאשמת שטחה בפני בית המשפט את המצוקה שחוותה והחשש לאכזב את בתה שרכשה כבר תלבושת ונעליים לחוג וחיכתה בקוצר רוח ליומו הראשון. הנאשמת אשר הגיעה למתנ"ס מעט לפני שהחל הקורס ניסתה לדבר אל ליבה של אשכנזי, ולשכנע אותה כי תקיים את הבטחתה, אך ללא הועיל. היחס הנוקשה והאטימות שגילתה אשכנזי לא רק כלפי הנאשמת אלא גם כלפי הבת הבוכייה שעמדה בפתח האולם, בעוד אשכנזי מתעקשת כי היא אינה רשאית להיכנס, הביאו אותה לכדי סערת רגשות ואף עוררו את כעסה. בהמשך, ביקשה הנאשמת לשוחח עם האחראית על המקום, גברת דסה. בטרם שוחחה הנאשמת עם דסה, הסבירה אשכנזי לדסה את מהלך הדברים תוך שהיא משמיטה במכוון את עובדת ההבטחה וההסכם שהיו בינה לבין הנאשמת. לאחר מכן שוחחה גברת דסה עם הנאשמת, אך גם היא השיבה את פניה ריקם, ואז ומתוך סערת רגשות, טרקה הנאשמת את הטלפון, וזאת מבלי שהתכוונה כי יפגע באחד מהנוכחים.

מכאן, העובדה העומדת לדיון לצורך הכרעה עניינה בשאלה האם מקיימת התנהגותה של הנאשמת באותו מעמד את היסודות המגבשים עבירה של התנהגות פסולה במקום ציבורי, בהתאם לחלופה שבסעיף 216(א) (1)(4) לחוק העונשין, בכך שהטיחה את הטלפון ברוב כעסה ולא החזירה את השפורפרת לעריסתה.