הכרעת דין בתיק פ 40286/05

1.         עובדות כתב האישום

כתב האישום מייחס לנאשם ביצוע עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע (שוד בנסיבות מחמירות), עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין; נסיון שוד בנסיבות מחמירות, גם הוא עבירה לפי סעיף 402(ב) ביחד עם סעיף 25 לחוק הנ"ל; תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות לפי סעיף 380+382 (א) לחוק; והחזקת נשק ללא רשות, לפי סעיף 144 (א) לחוק הנ"ל.

לפי המפורט בכתב האישום: עובר ליום 21.8.05 קשר הנאשם קשר עם שניים אחרים, שזהותם אינה ידועה למאשימה, לבצע שוד, כאשר במסגרת הקשר הצטיידו הנאשם ואחרים בשני אקדחים ובסכין, ולשם קידום הקשר הגיעו כל השלושה באותו מועד בשעה 08:45 או בסמוך לכך באמצעות רכב לרחוב דיקלה באור יהודה בכוונה לבצע שוד בדירה שם. הנאשם ואחד מהאחרים ניגשו לפתח בית משפחת פלשטיאב ברח' דיקלה 8 באור יהודה, כשהנאשם אוחז בידו זר פרחים והקישו על דלת הבית. משפתחה אסתר פלשטיאב (להלן: " המתלוננת") את דלת הבית דחפוה הנאשם ושותפו, תוך שהם דורשים לדעת מי נמצא בבית.

הנאשם איים על המתלוננת באמצעות סכין ובין היתר אמר לה שאם תצעק " יחתוך אותה ואת בתה", אחז במתלוננת בצווארה והחל לגרום לה חתכים באמצעות הסכין באיברים שונים בגופה. כן הניח הנאשם את כף ידו על פניה של המתלוננת על מנת לכסות את פיה ועיניה, היכה אותה בפניה באגרופים וניסה להכניס לפיה חולצה ובשלב מסוים אף שלף אקדח ואיים באמצעותו על המתלוננת, תוך שהוא מצמידו לראשה ואומר לה כי אם לא תשתוק הוא יהרוג אותה. כמו כן הניח אזיקי מתכת על ידה של המתלוננת אך הצליח לאזוק את ידה הימנית בלבד.

במקביל למעשיו של הנאשם עלה שותפו, כשאקדח בידו, לקומה השניה בה נמצאה מרגלית פלשטיאב (להלן: " הבת"), דחף את הבת לעבר הרצפה, ובעודה שרועה על הרצפה קשר את ידיה מאחורי גבה באמצעות חבל וכן קשר רצועת בד סביב ראשה על מנת לחסום את פיה והיכה אותה בראשה באמצעות האקדח והורה לה שלא תזוז ממקומה. לאחר מכן הצטרף השותף לנאשם.

בשלב זה יצאה הבת אל מרפסת הבית והחלה לצעוק לעזרה ולמשמע צעקותיה עלה השותף לקומה השניה בשנית, משך בחוזקה בשיערה, תוך שהוא מצמיד לראשה אקדח וגרר אותה בכוח לתוך החדר.

בשלב זה, כאשר הנאשם ושותפו חששו שמא ייתפסו, נמלטו הם מהבית.

2.         תגובת הנאשם לכתב האישום

ב"כ הנאשם, בישיבת ההקראה, כפר בשמו של הנאשם, בעובדות כתב האישום, טען שלנאשם אין כל מעורבות בביצוע מעשה השוד, לא נכח במקום ולא נטל חלק בכל ארוע כמפורט בכתב האישום.

עו"ד וייס לא הכחיש את עצם מעשה השוד שבוצע אך לטענת הנאשם הוא לא היה כלל במקום ובאותו זמן שהה בבית אמו בבאר שבע.

3.         יצויין כי הנאשם לא נעצר בזירת הארוע, אלא שטביעת אצבעו נמצאה על נייר עיתון שעטף זר פרחים שהוחזק על ידי אחד השודדים, ככל הנראה כנסיון של השודדים "לשכנע" את בני הבית לפתוח את דלת הדירה.

            אף שהסניגור העלה טענות מטענות שונות לגבי טביעת האצבע, הרי ניתן לומר שלא היתה מחלוקת אמיתית לגבי זיהוי ט"א של הנאשם, כפי שיפורט בהמשך, וטיעוני ההגנה התבססו רובם ככולם על חוסר הדיוק שבראייה זו לצורך הרשעת הנאשם, בייחוד כאשר לנאשם הסבר סביר.

4.         הסוגיה המשפטית

            ראיות נסיבתיות כבסיס להרשעה  בפלילים:

            "הראיות הנסיבתיות עשויות להביא למסקנה מרשיעה בדרך השלילה של אפשרויות המתיישבות עם חפותו של הנאשם... כשמדובר בשרשרת ראיות נסיבתיות, ' המסקנה הסופית יכולה להתקבל מתוך צירופן של כמה ראיות נסיבתיות כאלה שכל אחת מהן אינה מספקת בפני עצמה להרשעת הנאשם'. 'כנגד הראיות המצביעות על אשמת הנאשם, על בית המשפט לשקול על-פי מבחני ההגיון ונסיון החיים את הסבריו של הנאשם, אם ניתנו כאלה, וכן... כל היפותזה סבירה אחרת... אם יש מקום להסקת מסקנה חד-משמעית, שהיא ההגיונית היחידה, לפיה לא נותר ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם' (השופט שמגר בע"פ 641/79, 622, 543 נגר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 113 בעמ' 140)".

אשר לטביעת אצבע כראייה נסיבתית יחידה לחובת הנאשם נאמר לא אחת כי:

"ככלל, משקלה הראייתי של טביעת אצבע נעוץ בשניים: ראשית - במיקומה המסבך בזירת העבירה; ושנית - בהעדר הסבר שבכוחו להקים ספק לפחות, שמא הוטבעה הטביעה בנסיבות שאינן מסבכות את בעליה באחריות לביצועה של עבירה. היה המיקום מסבך ולא ניתן הסבר כאמור - רשאי בית המשפט לבסס הרשעה על פי טביעת אצבע מפלילה כראייה יחידה".

ע"פ 517/86 שמואל בן דויד ברוקס נ' מדינת ישראל פ"ד מג(3), 441 ,עמ' 448 - 449.

בע"פ 7293/97 ז'אפר עאמר ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 98(4) 194, עמ' 201, זיכה בית     המשפט את המערער הקטין אשר לחובתו עמדה טביעת אצבעו כראייה יחידה שקשרה אותו לאירוע וזו נתגלתה על גבי חפיסת סיגריות שנמצאה ברכב ששימש לביצוע השוד. בעוד הותיר בית המשפט באותו מקרה,  את ההרשעה על קנה באשר למערער השני - אחיו של הקטין, אשר טביעת אצבעו נתגלתה על שמשת הרכב. וכך קבע בית המשפט באותה פרשה: