הכרעת דין בתיק פ 40282/04

האישום, התגובה ושאלת המחלוקת

לנאשם מיוחסת עבירת שוד. נטען, בכתב האישום, שביום 15.10.04 סמוך לשעה 19:00 עצר הנאשם את הנער שלומי כ.  - שקיים, אותה שעה , אימון ריצה סביב מגדל המים ברמלה -  הצמיד סכין לצווארו ותבע ממנו, באיומי דקירה, למסור לו את השעון שענד לידו. שלומי נכנע לאיום ומסר לנאשם את שעונו.

בא כוח הנאשם כפר בשמו בעובדות הנטענות בכתב האישום. הוא אמר כי הנאשם נעצר באזור התקרית, סמוך להתרחשותה, אולם אין לו קשר לתקרית הוא אינו מכיר את שלומי ומעולם לא ראה אותו.

על פי הנחות העובדה הללו ניהל עו"ד בן-נון את הגנת הנאשם. אלא שכאשר התייצב הנאשם על דוכן העדים, כעד הגנה מטעמו, הפתיע את סניגורו באומרו: "... הילד מוכר לי...ראיתי ילד יושב על ספסל... ביקשתי הילד, אמרתי לו אני צריך בכבוד את השעון. לא גנבתי ממנו לקחתי בכבוד של מילה. אמר לי מה הסיבה, אמרתי רוצה לאכול.... לא הרמתי סכין... סכין לא הרמתי...לא הרבצתי לילד. לא היה לי סכין..." [פ/18].

דברי הנאשם  הם בגדר הודאה בעובדת הימצאותו  ב"זירה", ב"מפגש" עם שלומי ובנטילת שעונו של שלומי מידיו. המחלוקת העובדתית מצטמצמת, אם כן, לשאלה האם השעון ניטל מידי שלומי באיומי סכין.

תמצית הראיות

בראש ראיות התביעה מצויה עדותו של שלומי. שלומי, שהיה, לעת מעשה, כבן 14 שנים, העיד כי התקרית התרחשה שעה שערך אימון ריצה בגן "גולדה" שברמלה. הנאשם הצמיד סכין לצווארו  ותבע ממנו למסור לו את השעון שעל ידו (" שם לי כאן סכין ואמר לי להוציא את השעון..." [פ/13]) במענה לשאלות הסניגור הביע העד ביטחון בכך שהנאשם אחז בסכין (" ראיתי את זה, סכין שחור קטן כזה..." [פ/15]).

כרמית בוקובזה הייתה עדת ראיה לתקרית.  כרמית, צעירה כבת 27, ערכה אף היא אימון ריצה במקום ההתרחשות. היא הבחינה בנאשם ש"נטפל" לילד (שלומי) המתאמן בריצה.  כשחלפה על פניהם לא עלה בידה להבין את מהות ה"היטפלות" (עם זה הבהירה שהדבר כלל את "תפיסת" הילד שהיא, בעיניה, בחזקת "תקיפה" [פ/8]). כשהשלימה הקפה של המסלול והתקרבה שוב אל מקום התקרית מצאה כי הילד כבר אינו "בחזקתו" של הנאשם. משביצעה סיבוב נוסף פגשה את הנאשם שביקש גם ממנה דבר לא ברור. היא הסתלקה מן המקום ומשפגשה את שלומי במרחק מה משם אמר לה שהנאשם איים עליו בסכין ונטל את שעונו מידו. כרמית הזעיקה את המשטרה.  [פ/7].

השוטרים שהגיעו למקום הסיעו את שלומי בניידת סיור ברחובות הסמוכים לחפש את התוקף. תוך כך קיבלו השוטרים דיווח על תלונתו של ויקי דניאל.

ויקי דניאל מתגורר במרחק לא רב ממקום התקרית. סמוך לשעת התקרית התעורר חשדו שמישהו מנסה להוריד בגדים מחבל תליית הכבסים שבחצר ביתו. הוא מיהר לצאת לקראת אותו אדם  (שאחר כך התברר להיות הנאשם). אגב השיג ושיח שקיים עם הנאשם הוציא האחרון מכיסו אולר. אחר כך החזיר את האולר לכיסו. אשתו של דניאל הזעיקה את המשטרה. המוקד המשטרתי  הנחה את דניאל לעכב את הנאשם שכן הוא חשוד במעשה עבירה נוסף [פ/6-7].

משהגיעו השוטרים אל ביתו של ויקי דניאל עצרו את הנאשם וערכו חיפו על גופו ובכליו. נמצא השעון שנלקח מידי שלומי. לא נמצא סכין או אולר. כיון שמן התיאור שמסר דניאל עלה שהוא לא שמר קשר עין עם הנאשם במשך כל זמן המפגש ביניהם, ערכו השוטרים סריקות בסביבה הקרובה במגמה לאתר את הסכין אך העלו חרס בידם.

מטעם ההגנה נשמעה רק עדותו של הנאשם. עיקר דברו מתמצה בהודאה ב נטילת שעונו של שלומי, תוך הסכמה, ובכפירה  בשימוש בסכין או בחפץ כלשהו לאיום. הוא הבהיר שביקש את השעון מפני שנזקק לכסף לקנות לעצמו מזון.

דיון

האם הנאשם נטל את שעונו של שלומי מידיו באיומי אלימות או שמא קיבל את השעון משלומי לאחר שעורר את רחמיו כאדם  רעב ללחם? אם ניטל השעון בדרך אלימה, האם נעשה הדבר תוך איום בסכין?

עד שאני בוחן את שתי שאלות העובדה שבמחלוקת אקדים הערה כי ניתן היה לראות כמעט מייד שלנאשם ליקוי נפשי או שכלי מסוים. כיון שמדובר בהתרשמות של הדיוט, לא אוכל לקבוע את השלכותיה המדוקדקות של נסיבה זו. אולם נראה כי בעטיו של רקעו הנפשי יש לעתים חוסר מתאם בין חלקי התבטאותו השונים ומקיים קושי לקיים עמו דו-שיח מלא. אף על פי כן ברור למדי שהנאשם מבין את טיב מעשיו ומודע לחוקיות התנהגותו. הוא יודע להבחין היטב בין קבלת חץ בהסכמת הבעלים לבין גניבה או שוד. מכל מקום שאלת כשירותו לעמוד לדין, ככל הנראה נבדקה קודם לתחילת המשפט והסניגור לא עורר כל טענת התנגדות.

המענה לשאלת העובדה הראשונה נראה לי חד משמעי ופשוט: הנאשם  לא קיבל את השעון מידי שלומי, מרצון. השעון ניטל מידי שלומי תוך שימוש באלימות ובאיומי אלימות. בתיאור שהשמיע שלומי אין זכר לפניית הנאשם אליו  בבקשה לתת לו את השעון מחמת היזקקות לכסף.  אפשרות כזאת גם לא הוצגה לפני העד בחקירתו הנגדית. שלומי העיד והדבר נתמך באורח מלא בעדותה של כרמית שהנאשם אחז בו ותבע את שעונו. די בכך - גם בלי סוגיית הסכין - כדי לקבוע שהשעון נלקח מידי שלומי תוך תקיפתו (אחיזת גופו של שלומי בידי הנאשם) ובשל האיום הנובע מדרישת השעון תוך  אחיזת הגוף.

גם המענה לשאלה השניה אינו קשה. שלומי העיד כי הנאשם הצמיד סכין לצווארו. מייד לאחר התקרית ציין שלומי באוזני כרמית כי  שעונו נשדד באיומי סכין. עדותה, בעניין זה היא ראיה  עצמאית (סעיף 9 או 10(1) לפקודת הראיות) ובעלת משקל רב לתמיכת עדותו של שלומי (ראו ע"פ 2596/90  פלוני נ' מ"י פ"ד מו(5) 690, 692; ע"פ 7293/97 ז'אפר עאמר נ' מ"י פ"ד נב(5) 460, 474; קדמי על הראיות חלק ראשון [תשנ"ט] 450). לכך יש להוסיף את עדות דניאל שראה, זמן קצר מאד לאחר התקרית את האולר שהוציא הנאשם מכיסו.

הסניגור טען לספק בנקודה זו של שימוש בסכין. הספק נובע מכך שכרמית לא הבחינה בחפץ כלשהו המוחזק בידי התוקף ומכך שהשוטרים לא גילו חפץ כזה בחזקתו של הנאשם בעת שנעצר. לאפשרות שהנאשם נפטר מן הסכין בכך שהשליכה מידיו לפני בוא השוטרים הגיב הסניגור בשניים. ראשית, לא הייתה לנאשם סיבה להיפטר מן האולר שדניאל העיד כי הבחין בו. עצם החזקת האולר אינה מהווה עבירה. הנאשם לא ביצע כל עבירה לנגד עיני דניאל ולא ידע שדניאל  הזעיק את המשטרה.  מדוע היה עליו להיפטר מן האולר? שנית, סריקת השוטרים בסביבת מקום המעצר לא גילתה שום חפץ חשוד. מכאן שצריך להניח, על פי הספק, ששלומי רק  דימה  הימצאות סכין בידי הנאשם (הגייה דמיונית זו עשויה להתיישב עם "תלונתו" המיידית של שלומי באוזני כרמית אודות השימוש בסכין וממילא לשלול את משקלו התומך של חלק עדות זו).

אינני סבור שהנסיבות שהסניגור הצביע עליהן מעוררות ספק בדבר שימוש באולר לאיום על שלומי. העובדה שכרמית לא הבחינה בסכין איננה מקשה שכן היא חלפה על פני התוקף וקרבנו בריצה ובמרחק לא מבוטל מהם. אולם נוכח עדותה הייתי מוכן לקבל את טענת הספק אלמלא עדותו של דניאל. דניאל הוא בוודאי עד חסר אינטרס בתוצאות המשפט. הוא גם פעל בנסיבות שבהן לא היה נתון בלחץ או לאיום כלשהו. מכאן שאין לחשוש שאף הוא דימה את הימצא האולר ברשות הנאשם. העובדה שעד זה ראה אולר, גשמי, מציאותי בידי הנאשם, מקנה ממד של מציאות גם לחזיון שנגלה לעיני שלומי  ומפריכה את החשש שציון השימוש בסכין הוא פרי דמיונו של הנער.

אכן האולר לא התגלה ברשות הנאשם בעת שנעצר וגם סריקת השטח לא הועילה לגלותו. אלא שאין לשלול את האפשרות שהנאשם נפטר מן האולר שעה שדניאל עזב אותו לרגעים ונכנס לביתו. דניאל קיים שיחה עם המוקד המשטרתי לנגד עיני הנאשם (אשתו של דניאל העבירה לידיו את הטלפון הנייד שבעזרתו הזעיקה את המשטרה). הנאשם יכול היה להבין כי המשטרה תגיע למקום. מעדותו של דניאל מתברר כי הנאשם לא נותר ממש על עמדו, בשעה שדניאל נטש אותו לזמן קצר. כיון שבזמן הזה עשוי היה הנאשם להשליך את הסכין, אין לדעת כיצד ובאיזו נקודה בדיוק עשה את הדבר וממילא אין אפשרות להעריך את מידת היעילות של הסריקה של השוטרים (שבוצעה בשעת חשכה).

סיכום סוגיית נסיבות העובדה הוא שהוכחו כדבעי הנסיבות הנטענות בכתב האישום; לאמור, שהנאשם דרש באיומי אולר וקיבל את שעונו של שלומי מידיו.

הכרעת הדין

הפועל היוצא של הנסיבות המוכחות הוא שהנאשם ביצע עבירת שוד. הלכה למעשה הוכח כי השוד בוצע באמצעות מכשיר העלול לסכן או לפגוע ("שוד מזוין" לפי העגה המקובלת) אולם התביעה הסתפקה באישום בשוד "רגיל" ולא מצאתי טעם לייסר את הנאשם באישום חמור יותר.