הכרעת דין בתיק פ 3989/04

1.         הנני  מזכה את הנאשם מכל המיוחס לו בכתב האישום.

2.         כתב האישום מייחס לנאשם עבירות של איומים והיזק בזדון לרכוש וזאת בשני מועדים שונים ביוני 03', כלפי אשתו המתלוננת, בביתם המשותף, כלהלן: 

ביום 12.6.03 איים על אשתו שהיא לא תחיה בבית, שהוא יהרוג אותה וישבור חפצים וכן שבר את גב המיטה, המהווה רכוש משותף; 

בתחילת חודש יוני 2003, איים על המתלוננת שיהרוג אותה וזאת כשהוא אוחז גרזן בידו.

3.         הנאשם והמתלוננת נשואים כ- 40 שנה ולהם 3 ילדים. הם מצויים בהליכי גירושין, אך ממשיכים לחיות תחת קורת גג אחת בביתם המשותף, יחד עם בנם בן ה - 25.  בני הזוג ישנים בחדרי שינה נפרדים.   

4.         ראיות התביעה מבוססות על גרסת המתלוננת במשטרה, ת/1. בעדותה בפני חזרה בה המתלוננת מהאמור ב- ת/1 ועל כן יש לבחון אם ניתן לבסס הרשעה על דברי המתלוננת ב- ת/1, מכח סעיף 10א לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971 (להלן: "סעיף 10א").

הגעתי למסקנה כי ת/1 קביל כראיה לאמיתות תוכנו מכח סעיף 10א, ויש להעדיף את דברי המתלוננת במשטרה לגבי האירוע הראשון, על עדותה בפני. אולם, אין לבסס  הרשעה על בסיס ת/1, לאור המשקל שיש ליתן לו, בשל מחדלי חקירה ובהעדר דבר לחיזוק, כנדרש על פי סעיף 10א (ד).

סעיף 10א- תנאי הקבילות

5.         תנאי הקבילות הנדרשים בסעיף 10א (א) מתקיימים בענייננו.

ת/1 הוא אמרה בכתב מחוץ לכותלי בית המשפט. המתלוננת, נותנת האמרה, העידה במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחוקרה. גרסתה בעדות שונה מהותית מהנאמר בת/1.

לעניין התנאי לפיו מתן האמרה הוכח במשפט: סעיף 10א לפקודה נוקט  בלשון " שנתן עד", משמע, דרישת הסעיף שבמידה והאמרה לא נרשמה על ידי האומר, היא תשקף נאמנה את דבריו ולא תהא פרי ניסוחו ותמציתו של הרושם (ד"נ 23/85 מדינת ישראל נ' טובול, פד"י מב(4) 309, בעמודים 346-347).

גובי ההודעה העידו בפני, אולם לא ניתן להתעלם מכך שההודעה נערכה ונרשמה בעברית ע"י השוטרת אילת מילר, תוך תרגום לרוסית ע"י השוטר אלכסנדר שצמן. בנסיבות אלו האפשרות של אי דיוק בהודעה, כשזו לא נרשמת בשפת המקור וכאשר אומר הדברים אינו יכול לקוראה, רב יותר. יפים הדברים במיוחד כאשר בחקירתם של גובי ההודעה לא נשאלו במפורש לגבי טענות המתלוננת שלא אמרה את כל שרשום בהודעתה (עמודים 6-7 לפרוטוקול יום 8.12.05).

אוסיף ואציין כי המתלוננת נחקרה בסמוך לחקירת הנאשם ועל ידי אותם שוטרים. גם הנאשם נחקר באותו אופן, היינו ברוסית, כשהחקירה מתורגמת ע"י השוטר שצמן ונרשמת בעברית ע"י השוטרת מילר. אופן חקירה זה, לגבי הנאשם, אינו עומד בדרישות סעיף 8(2) לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), תשס"ב - 2002 (להלן: "חוק חקירת חשודים"). סביר כי אילו היו מקפידים השוטרים על חקירה כדין של הנאשם, היו אף חוקרים את המתלוננת באותו אופן, היינו עדותה הייתה נרשמת בשפה הרוסית - ואז ניתן היה ליתן לעדותה משקל רב יותר.

6.         בין האמור בת/1 לבין העדות בבית המשפט, מיום 5.9.05, קיימות סתירות משמעותיות, לגבי שני האירועים נשוא כתב האישום.

אירוע ראשון

בעדותה סיפרה המתלוננת כי לאחר שדרשה מבנם המשותף לעזוב את הבית ביקשה שיפנה לה את המיטה (בה ישנו הבן והאב).  הנאשם סבר שהיא רוצה לגרור את המיטה לחדר בו היא ישנה ולכן החל לפרקה.  כשהחל הנאשם בפירוק גב המיטה, הבין שהיא רוצה לישון באותה מיטה ובאותו חדר - ואז חדל ממעשיו.

המתלוננת טענה כי לא היה כל איום מצד הנאשם (עמודים 6-7 לעדותה). 

לעומת זאת, בת/1 גרסתה שונה בתכלית ועל פיה הנאשם צעק, איים עליה ועל חייה ושבר את המיטה, כמפורט בכתב האישום.

אירוע שני