הכרעת דין בתיק פ 3694/04

1.         נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של מעשה פזיזות ורשלנות בחיה לפי סעיף 338(6) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן - "החוק").

על פי כתב האישום, ביום 13.2.03, במכון מבדק שברחוב הסדנאות 7 בהרצליה (להלן- "מכון מבדק"), יצא כלבו של הנאשם מרכבו, ללא מחסום לפיו וללא רצועה. בנסיבות דנן, נשך הכלב את קובי זעירא (להלן - "המתלונן") ברגלו וגרם לו לשני סימנים אדומים.

2.         מבחינה עובדתית, ניתן לסכם העולה מחומר הראיות כך:

·        המדובר בכלבת זאב מעורבת, השוקלת כ- 19 ק"ג וגובהה כ- 35 ס"מ (תמונות נ/1, פנקס חיסונים נ/3, גרסת נאשם, עדות מתלונן עמודים 5 ו- 7 לפרוטוקול);

·        הכלבה בבעלות ביתו של הנאשם, שגרה באותה עת בצפון הארץ. הנאשם אינו מטפל בכלבה בדרך כלל ולא יוצא עימה לטיולים (פרוטוקול מיום 1.5.06 עמוד 11 שורה 23 וכן בעמוד 13 שורה 2);

·        הכלבה הייתה ברכבו של הנאשם כשהגיע למכון מבדק (בנקודה זו ארחיב להלן. לשלב זה, ראה תשובה לאישום מיום 21.11.05 עמוד 3 שורה 14 לפרוטוקול: "כשיצאתי מהרכב הייתי ער לכך שהכלבה ברכב");

·        הכלבה הגיעה למקום בו עמד המתלונן ונשכה אותו, או לפחות גרמה לסימנים אדומים ברגלו (עדות המתלונן בעמוד 5 שורה 6 ובעמוד 6 שורה 11).

3.         המחלוקת מתמקדת בעיקרה בשאלה, האם הנאשם פעל בדרך רשלנית ולא נקט את אמצעי הזהירות הראויים כדי למנוע את הסיכון הכרוך בהחזקת הכלבה.

            אי-נקיטת אמצעי זהירות בחיה - עבירה לפי סעיף 338(6) לחוק

4.         סעיף 338(6) קובע כלהלן:

" העושה אחת מאלה בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה, דינו- מאסר שלוש שנים:

(6) אינו נוקט אמצעי זהירות מפני סכנה מסתברת הכרוכה בחיה שבהחזקתו".

האם התרשל הנאשם באי נקיטת אמצעי זהירות כדי למנוע את יציאת הכלבה מרכבו וכן למנוע את האפשרות שתסכן את הציבור ותתקוף ותנשוך את המתלונן?

5.         העבירה שבסעיף 338(6) לחוק, כמו שאר חלופותיו של סעיף 338, אינה דורשת התקיימותו של נזק.  בכך בא לידי ביטוי ייחודה של העבירה, המתבטא בעצם יצירת סיכון בשל שליטה, פיקוח או חזקה בדבר מסוכן (כלי תחבורה, אש, חומר נפץ ועוד, כמובהר בחלופותיו השונות של הסעיף).

היינו, עצם העובדה שיש לאדם שליטה, פיקוח, או חזקה על דבר שעלול ליצור סיכון, מחייבו לנקוט בדרך נאותה כדי שאותו סיכון פוטנציאלי לא ימומש. העבירה מושלמת עם יצירת הסיכון ואין צורך בהתממשות תוצאה.

יחד עם זאת, לעיתים קרות תוצאה יש בו כדי ללמד שלא ננקטו אמצעי הזהירות הנאותים, או כדי ללמוד על הסכנה המסתברת, בבחינת אחריתו של דבר מלמדת על ראשיתו, אך התוצאה אינה רכיב מיסודות העבירה.

רשלנות זו מכונה "רשלנות מופשטת". 

6.         פסק הדין המרכזי בסוגיה הוא ע"פ 3934/90 אבנת ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד

מו(1), 1 (להלן - "פס"ד אבנת"), ואלו עיקריו: