הכרעת דין בתיק פ 353/04

1.         הנאשמים הם בעל ואשה (להלן: הנאשם והנאשמת). כתב האישום מייחס לנאשמים כי ביום 23.3.04, בסמוך לשעה 11:00, בסמוך למרכז מתדון ירושלים, ברחוב הרכבים (להלן: המרכז), דקרו הנאשמים ופצעו את אהרון יוני (להלן: אהרון), בעת שהלך לכיוון המרכז. בשלב הראשון, הנאשם התקרב לאהרון והכה אותו עם אלה בגבו. אשתו של אהרון הפרידה ביניהם, והנאשם התרחק מהמקום. בשלב השני, קיללה הנאשמת את אהרון, צעקה עליו שהם ידקרו אותו, וקראה לבעלה הנאשם לדקור אותו. אהרון החל להתקרב לכיוון הנאשמת ואז הנאשם הפיל אותו ארצה. כאשר היה אהרון על הארץ, אחזה הנאשמת בשתי רגליו והנאשם דקר אותו עם מספריים, שהיו ברשותו, בעינו, בחזהו, בגבו ובברכו. כתוצאה מכך, נזקק אהרון לאשפוז, ובין היתר עבר ניתוח בעינו והחדרת נקז בין צלעותיו. כתב האישום מייחס לנאשמים ביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק).

2.         שני הנאשמים כפרו, באמצעות באי כוחם, במיוחס להם בכתב האישום. הנאשם טען, שהוא היה במרכז ביום האירוע אך לא פגש את אהרון, ואם ראה אותו הם לא דיברו ביניהם. הוא אישר שבאותו יום הוא החזיק במספריים, כי הוא ספר במקצועו. הנאשמת גם אישרה שהיא היתה יחד עם בעלה הנאשם במרכז ביום האירוע, אך כפרה בכל מעורבות שהיא בו. היא לא נכחה במקום הספציפי בו הותקף אהרון, ולא אישרה שהיא ראתה אותו במרכז.

3.         המאשימה העידה מספר עדים. העדה הראשונה היתה אשתו של אהרון, שושנה יוני. גב' יוני מסרה הודעה במשטרה ביום 23.3.04, הוא יום האירוע. העדה חזרה בה מדבריה במשטרה והיא הוכרזה כעדה עוינת. הודעתה הוגשה וסומנה ת/1.

            בהודעתה במשטרה היא פירטה את השתלשלות האירועים כך: היא הגיעה למרכז על מנת לקבל מנת מתדון. שם אמרו לה כי בעלה היה והלך. היא יצאה לקרוא לו. כאשר הגיע הלכו שניהם למרכז. עוד לא הגיעו למרכז ואז הנאשם דוד משה, בא כאשר בידו מספריים ואלה. הוא קפץ על בעלה ונתן לו מכה עם האלה בגב. היא קפצה על דוד כאשר הוא היה על בעלה. היא הוציאה מידו של הנאשם את האלה ואת המספריים וביקשה ממנו שלמענה לא ידקור את בעלה. הנאשם קם וברח. אז הגיעה הנאשמת והתחילה לקלל את בעלה, ואיימה עליו "אנחנו נדקור לך, אנחנו לא נוותר לך". אז, אהרון "נדלק", כדבריה, ורדף אחרי הנאשם ותפס אותו ליד הסלעים. "זה היה שתי מטר [כך במקור] מאתנו". כשרצה אהרון לקפוץ על הנאשמת, הנאשם "העיף אותו והוא נפל ואז דוד דקר אותו עם המספריים בעין ובחזה, את המספריים נשארו עם דוד מההתחלה" (גיליון 1). כאשר צעקה לעזרה, יצאו אנשים מהמרכז והזמינו אמבולנס. הנאשמים ברחו מהמקום. היא ציינה שכאשר הנאשם דקר את אהרון, "נשפרץ [כך במקור] לו דם מהעין".

היא תארה את המספריים כקטנות, עשויות מברזל והידית בצבע כסף. חוץ מהמספריים והאלה, היתה לנאשם גם  שרשרת של כלב. לעניין חלקה של הנאשמת באירוע היא אמרה שהיא עזרה לבעלה לדקור את אהרון בכך שהיא קפצה על אהרון, כאשר היה שרוע על הרצפה, תפסה אותו מקרסוליו ודוד דקר אותו. כאשר התבקשה להסביר מדוע הנאשם דקר את בעלה היא אמרה: "לא יודעת, טוענים כי אהרון דקר את דוד לפני שנה וכנראה בגלל זה" (גיליון 2, ש' 4-5). ואולם, מסתבר שהיא כן יודעת מדוע הותקף בעלה על ידי הנאשמים. לפי דבריה, בעלה אמר לה כי הנאשמת ניסתה להתעסק אתו, מאחורי גבו של הנאשם, והוא לא הסכים. משידעה את הסיפור היא ביקשה מהנאשמים להפסיק לבוא אליהם הביתה. יום אחד הלכו היא ובעלה למרכז, ואז קיללה הנאשמת את בעלה. כאשר ראה הנאשם את מה שקורה, שאל את אהרון מדוע הנאשמת מתנהגת כך. אהרון סיפר לנאשם שאשתו ניסתה להתעסק אתו. השניים כמעט רבו ביניהם. אז לקחה העדה את בעלה והלכו מהמקום. מאז, היא הוסיפה, השניים רבו שוב ואהרון דקר את הנאשם, וכנראה, הפעם הנאשם מבקש לנקום בחזרה.

4.         בעדותה בבית המשפט, היא התכחשה לדבריה במשטרה, וסתרה כמעט את כל העובדות אשר מסרה בהודעתה. לדבריה, היא פגשה את בעלה באותו יום במרכז במטרה לקבל מנת מתדון. שם היא ראתה את הנאשמים, "אבל מרחוק". היא זוכרת שבעלה נדקר באותו יום אך לא ראתה אותו נדקר, ולא ראתה מי דקר אותו. רק לאחר הדקירה בעלה אמר לה כי הוא נדקר. מיד לאחר מכן היא הוסיפה, מבלי שתישאל דבר: "אהרון יוני איים עלי והוא הסית אותי נגדו [נגד הנאשם], אני לא ראיתי שהוא דקר אותו ולא ראיתי כלום" (עמ' 1). מבלי להסביר כיצד הוא איים עליה ומה הפרטים שאמר לה, היא מציינת, שהאיום היה לאחר שאהרון נדקר. מתי זה קרה? "כשהוא ראה משטרה עשה לי עם העין סימן ואמר תגידי 'אני לא ראיתי כלום', אנחנו היינו רק אני והוא בלבד" (שם; ההדגשות לא במקור). היא דאגה לציין שהדקירה התרחשה עוד לפני שהיא שתתה את המתדון. בעלה נכנס למרכז "כשהוא דקור ואני הייתי שם, הוא נכנס לבד, הוא נכנס בתוך ממ"י נתנו לו לשתות, הזמינו אמבולנס ולקחו אותו" (עמ' 2). כאשר עומתה עם דברי העדים העובדים במרכז הוא אמרה: "אני ראיתי אותו נכנס לבד, אני ראיתי אותו לבד, יכול להיות שהכניסו אותו" (שם). בהמשך היא תארה את המתלונן כאדם "נוכל ואני גרושה ממנו בגלל כל הדברים האלה" (עמ' 2). העדה דאגה לציין בכל הזדמנות שהיא עד אז " לא שתתה" וכי היתה " בקריז" והיתה " מבולבלת". ניכר היה שהיא שמרה היטב על לשונה שלא להזכיר דבר על היחסים בין הנאשם ובעלה ומה אירע באותו יום מידיעתה האישית.

5.         לאחר שהוכרזה כעדה עוינת, ורק אז, החלה העדה לתת יותר אינפורמציה על האופן בו "הסית" אותה בעלה כנגד הנאשם. לדבריה, בעלה הוא אשר אמר לה לומר במשטרה שהנאשם החזיק באלה ובמספריים. כאשר התבקשה להגיב אם גם בעלה אמר לה שהנאשם קפץ על אהרון ונתן לו מכה בגב השיבה: "לא יודעת, הייתי בקריז .. לא יודעת, הייתי מבולבלת, הייתי בקריז עוד לא שתיתי" (עמ' 4; ההדגשה לא במקור). כאשר התבקשה להסביר אם בעלה הוא אשר מסר לה את כל האינפורמציה האמורה, היא השיבה בהתרסה: "את יודעת אם הכרזת עלי עדה עוינת אז תמשיכו .. איזה פרטים? הוא אמר לי להגיד אותם. הוא אמר לי, הוא אמר לי. כן הוא אמר לי" (עמ' 4), מבלי לפרט מה הוא אמר לה. מרגע זה ואילך, העדה ייחסה את כל מה שמסרה בהודעתה במשטרה לאהרון. אהרון הוא אשר אמר לה שתגיד שהיא עמדה במרחק של שני מטר כאשר הוא נדקר, הוא אדם נוכל ותככן, לדבריה.

            ודוק, בחקירתה הנגדית לעו"ד המבורגר, פירטה העדה את מה שהספיקה לעשות במרכז: ".. אז נכנסנו ושתיתי, לא, כשהגענו לעין כרם כבר שתיתי בממ"י, ואז לקחו אותי לעין כרם" (עמ' 6). כאשר הזכיר לה הסניגור שהיא אמרה לפני כן שלא שתתה, היא אמרה: "לא שתיתי כשבאה המשטרה לממ"י, ואז לא יכולתי לנסוע כי הייתי בקריז, אחר כך שתיתי ואז הם באו להדסה וחקרו אותי שם" (עמ' 6).

            העדה גם חזרה בה מהסיפור של חיזורי הנאשמת אחרי בעלה, לדבריה "זה לא נכון", וכל כוונתו של בעלה היתה לסכסך בינה ובין הנאשמת. היא מאשרת שהיא צעקה על הנאשמת בשלב מסוים, והיה בין השתיים "איזה ריב" לפני כשנה וחצי - שנתיים. 

            נוכח התכחשות העדה לדבריה במשטרה, העידה המאשימה את החוקר אשר גבה את הודעתה, מר ראמז שאהין. מר שאהין סיפר על נסיבות גביית הודעתה של שושנה. הוא התבקש לגשת לבית החולים הדסה עין כרם על מנת לגבות הודעה מאדם שנדקר ומאשתו הנמצאים בבית החולים. שם הוא פגש את שושנה וחקר אותה על מה שקרה. היא סיפרה לו והוא רשם את דבריה. הוא תיאר את מצבה הנפשי כך: "היא היתה קצת נסערת מהאירוע אך היתה מאוד צלולה, דיברה שוטף.." (עמ' 2 לעדותו, ישיבה מיום 8.7.04). באשר לאהרון, חוקר אחר גבה את הודעתו ואהרון סירב לשתף פעולה ואמר שהוא לא יודע מי דקר אותו. העד ציין גם כי הוא זוכר ששושנה הגיעה לאהרון "..והיא שאלה אותו אם הוא סיפר מה שקרה, ואמר לה שהוא לא זוכר או לא יודע מי דקר אותו, אז היא אמרה לו שהיא סיפרה מי שדקר" (סוף עמ' 2 לעדותו). לעניין מצבה ציין העד שהיא לא היתה ב"קריז", לפי הערכתו. הוא מכיר את מצבי "הקריז" מעבודתו במשטרה במשך 8 שנים. היא לא היתה בלחץ ולא לחצה לסיים את העדות (עמ' 3 לעדותו). הוא הוסיף שהיא ".. תיקנה את עצמה ובשאלות ההבהרה היא הסבירה את עצמה והתרגשה" (שם, עמ' 4).

6.         הסניגורים עמדו על חקירת העדה שושנה בשנית וזאת לאור עברה הפסיכיאטרי מלפני מספר שנים. לצורך כך הוזמן הפסיכיאטר, ד"ר משה קליאן, להעיד על מצבה הפסיכיאטרי, בעיקר לגבי התקופה הרלוונטית, מחודש מרץ 2004 ועד למועד עדותה בבית המשפט. השאלה היתה, האם בתקופה זו סבלה שושנה ממחלת נפש שיש בה כדי לפסול את עדותה בבית המשפט. ד"ר קליאן ציין שאין בתיקה הרפואי של שושנה דבר המעיד על כך שהיא סבלה ממצב פסיכוטי פעיל בתקופה דלעיל. הפעם האחרונה בה נבדקה על ידי סגן הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר אומנסקי, היתה ביום 12.5.03, לצורך תיק פלילי אחר, ולא נמצאו אצלה סימנים של מצב פסיכוטי פעיל. בעדותו התייחס ד"ר קליאן למחלה אשר אובחנה אצל שושנה מלפני יותר מ- 10 שנים. מחלה זו "היא לא מין מחלה שכזו שנהיים פסיכוטיים לכמה רגעים ולאחר מכן זה חולף. המחלה שאובחנה אצלה לפני כ-10 שנים, זה לא מצב פסיכוטי של כמה דקות או כמה שעות. אם היא היתה נכנסת למצב פסיכוטי פעיל קרוב לוודאי שזה היה נמשך פרק זמן של מספר שבועות" (עמ 4 לעדותו). באשר לקשר אפשרי בין חוסר סם בגוף והתלקחות מחודשת של מחלת נפש, ציין ד"ר קליאן כי הוא איננו מכיר קיומו של כזה (עמ' 6 לעדותו).

7.         שקריה של העדה בולטים לעין. היא ניסתה בכל מאודה להתנער מדבריה במשטרה, והאשימה את אהרון שהוא איים עליה והסית אותה נגד הנאשמים ולכן היא מסרה מה שמסרה במשטרה. ההיגיון מחייב שמי שהותקף ונחבל בצורה קשה כזו, ילך וימסור תלונה במשטרה ויפליל את מי שפגע בו. הנה, טענותיה של העדה נופלות להן במהרה. אהרון אף לא מצא לנכון להגיש תלונה נגד הנאשמים. הוא לא הוזמן על ידי מי מהצדדים לבוא ולתת עדות נגד מי שפגעו בעינו ובגופו. יתרה מכך, הסתירות החמורות בהן הסתבכה העדה הן כה רבות. היא ניסתה רבות לשכנע שבעת שגבו ממנה הודעה במשטרה היא היתה בקריז, ולכן איננה אחראית על מה שאמרה לחוקר. והנה בחקירתה הנגדית, לעו"ד המבורגר, החליקה בלשונה וציינה שהיא כבר שתתה את המתדון כאשר היתה כבר במרכז. ברור היה מהודעתה שהיא מספרת לא מה שלימדו אותה לומר, אלא מה שקרה באמת. עובדה היא, שהיא לא ציינה דבר וחצי דבר לגבי מה שאהרון אילץ אותה לומר במשטרה וכיצד הוא הסית אותה. כל אשר טענה היה שהוא "אילץ אותי" ו"הסית אותי", סתמה ולא פירשה. הסיבה שהיא לא פירשה היא שלא היה מה לפרש. הפרטים שהיא מסרה בהודעתה היו כה רבים, עד כדי כך שלא ניתן להאמין לה שאהרון מסר לה את הפרטים הרבים האלה כאשר היה פצוע קשה בעינו ובחזהו. היא הרחיקה את עצמה ואת הנאשמים מהאירוע. טענה שלא ראתה את הדקירה, ואת הנאשמים ראתה מרחוק. באשר ללחץ שאהרון הפעיל עליה, כל אשר אמרה שהאיום היה לאחר הדקירה, עם הגעת המשטרה, אז הוא עשה לה סימן " עם העין ... ואמר תגידי 'אני לא ראיתי כלום'". בהנחה שזה מה שאמר, כיצד הוא הכריח אותה והסית אותה נגד הנאשמים. נהפוך הוא, מה שאמרה דווקא מתיישב עם המגמה שהיתה במשפטו של אהרון עת הואשם בפציעתו של הנאשם דנן (ראה בהמשך). למעשה, כל אשר ביקש ממנה אהרון היה שהיא לא תפליל את הנאשמים. שקר נוסף, נוגע למועד בו היא ראתה את אהרון לאחר שנדקר. לדבריה, היא ראתה אותו דקור רק כאשר הוא נכנס לבדו למרכז, בניגוד לדבריהם של עדים אובייקטיביים, אשר עבדו במרכז, כגון רינת כהן (סוף עמ' 8). כאשר עומתה עם עדויות העובדים של המרכז אשר העידו שהם הכניסו את אהרון למרכז כשהוא פצוע, העדה לא התבלבלה והוסיפה, מבלי להבין שהיא סותרת את עצמה: ".. יכול להיות שהכניסו אותו".

לסיכום עדותה של העדה יש לקבוע, כי עדותה אינה אמינה בעיני, ויש להעדיף את הודעתה על פני עדותה. עדותה היתה מגמתית בעליל, וכל כוונתה היתה לא לסבך את הנאשמים במה שמיוחס להם.

8.         יוזכר כבר עתה, כי בתיק אחר, בו הוגש כתב אישום נגד אהרון בבית משפט השלום בירושלים (ת"פ 3801/03), הואשם אהרון שפצע את הנאשם דנן, משה דוד, בנסיבות מחמירות, על ידי שימוש בסכין יפנית. כתוצאה מכך, נגרמה לנאשם צלקת ארוכה בפניו. המעניין בדבר הוא שהשניים, אהרון והנאשם, הכחישו את הדבר, והנאשם גרס שהוא נפגע מדבר אחר. כב' נשיא בית משפט השלום קבע בהכרעת דינו כי:

"דוד משה, הוא למעשה מי שאמור להיות המתלונן בתיק, אך ניכר היה בבירור, כי אין הוא רוצה להפליל והוא גם לא רצה שיווצר חשש כלשהו שהוא מסר מידע כלשהו על הנאשם [אהרון]. עד זה לא הגיש תלונה במשטרה וכאשר התבקש להסביר לבית המשפט את פשר הצלקת על פניו, הוא הותיר רושם מגוחך, כאשר העיד כדלקמן: '.... יש לי שקים של בקבוקים .. מזכוכית, יש שם סלעים כאלה, באתי להוציא את השק של הבקבוקים, החלקתי ונפלתי ולא יודע, ... אשתי ניסתה להקים אותי והתחילה לצעוק הגעתי למרכז מתאדון והזמינו אמבולנס'" (עמ' 2 לת/9, היא הכרעת הדין).  

אותה תמונה, כמעט במדויק, מצטיירת גם במקרה ההפוך שלפנינו, בו הנאשמים הם אשר עומדים למשפט בגין דקירתו של אהרון.

9.         עדת תביעה נוספת היא גב' רינת כהן. עדה זו עובדת במרכז בתפקיד של מנהלת חלוקה של תחליפי סם. באשר לאירוע, היא מעידה כי המטופלים באו ואמרו "שיש מכות בחוץ". היא יצאה החוצה עם החובש חגי. שניהם ניגשו לגבעה הסמוכה למרכז, הנמצאת במרחק מספר קטן של מטרים, שם היתה התקהלות. שם הם מצאו את אהרון מוטל על הרצפה כאשר "שושי רוכנת מעליו (שושי אשתו), היא פשוט צעקה .. היתה מאוד נסערת" (עמ' 8). אהרון לא יכול היה לעמוד, ולכן היא וחגי נעזרו בכמה מטופלים על מנת להכניס אותו פנימה. אהרון התלונן על קשיי נשימה, וכאשר הוריד את החולצה, היא ראתה כמה סימני דקירה בגופו. הם קראו לאמבולנס והזמינו משטרה. באשר לנאשמים היא ציינה כי ראתה את הנאשם, דוד משה, "רץ מהמקום" (עמ' 9). היא שאלה את אהרון מי דקר אותו, והוא לא היה מוכן להגיד. 

            בחקירתה הנגדית ציינה גב' כהן שלא ראתה את הנאשמת במקום. היא אישרה שבאזור המרכז יש מוסך, שהוא "לא קרוב למרכז האירוע" (עמ' 11).

            העד הנוסף העובד במרכז הוא מר חגי חמו. מר חמו עובד כחובש במרכז. לפי עדותו, כאשר שמע שיש מכות מחוץ למרכז יצא החוצה וראה שיש המולה על הגבעה. הוא ניגש לשם וראה את שושנה, אשתו של אהרון "עמדה ממש לידו, היתה צמודה אליו", אז הכניסו אותו פנימה והזמינו מד"א. באשר לפגיעה, הוא ראה פגיעה בעין, "דקירה שראו דרך העפעף פנימה לתוך העין שלו". בתוך המרכז ראה עוד דקירות על גופו. אהרון לא היה מסוגל ללכת לבד, היו לו קשיי נשימה, וכאשר הורידו לו את החולצה ראו פגיעות נוספות (עמ' 12). הוא ציין שכאשר יצא החוצה, הוא ראה את שני הנאשמים "עוזבים את המקום" (סוף עמ' 12). לדבריו, ברגע שהוא ורינת יצאו, הנאשמים עזבו את זירת האירוע - "איך שהגענו הם עזבו" (עמ' 13). לדבריו, הנאשמים "רצו, הם מיהרו מאוד, אפשר לומר הליכה מהירה קרובה לריצה" (סוף עמ' 13). בהמשך הוא הוסיף: "הם היו הראשונים שעזבו את המקום" (עמ' 15), והוא "כמעט בטוח" שהוא ראה אותם עוזבים ביחד. העד תיאר את אותו כיוון עזיבת הנאשמים עליו הצביעה העדה כהן. העד ציין שיש מטופלים המגישים בקשות לקבלת בקבוק מתדון נוסף. מי שרוצה "מגיש זאת למטפל שלו, הוא יכול לעשות זאת באותו היום..." (עמ' 14). הוא לא זכר אם מישהו מהנאשמים הגיש בקשה כזו.