הכרעת דין בתיק פ 2463/98

1.         הנאשמת 1 הינה חברה בע"מ שעסקה במסחר בצעצועים ובציוד ספורט והיתה רשומה כעוסק מורשה עפ"י הגדרת סעיף 1 לחוק מס ערך מוסף.

            הנאשם 2 היה המנהל הפעיל של נאשמת 1. 

כנגד הנאשמים הוגשו שני כתבי אישום לתיקים הנדונים בפני, כתבי האישום תוקנו, לרבות תיקון שהביא למחיקת האישום כנגד נאשם נוסף (נאשם 3) שצויין בכתב האישום שהוגש לת.פ. 2463/98. הדיון בשני התיקים אוחד.

עפ"י כתבי האישום המתוקנים בשני התיקים, יוחסו לנאשמים עבירות של אי-הגשת דו"חות במועד הקבוע בחוק וזאת בתקופה שמ- 9/97 ועד ה- 7/99, כמפורט בכתבי האישום.

2.         יצויין שכנגד החברה הנאשמת ניתן צו פירוק ביום 5/9/00 בתיק פש"ר 9254/99 בביהמ"ש המחוזי בב"ש והכונס הרשמי מונה למפרק החברה.

ביום ה- 23/11/00 הוגש לביהמ"ש מענה בכתב מטעם ב"כ הכונס הרשמי, שם בסעיף 7 צויין  כי "במקרה השגרתי ולכאורה אם יודה הנאשם 2 שהיה מנהל החברה, תודה אף החברה באישום ואם יכחיש הוא, כך תצטרך לעשות גם החברה. אשמתה של החברה נגזרת מאשמתם של מנהליה."

3.         בישיבה מיום 3/1/01 הנאשם, באמצעות בא כוחו, הודה בכך שהדו"חות לא הוגשו במועד, אולם כפר באחריותו וטען שעומדת לו ההגנה הקבועה בסעיף 119 לחוק, שכן נקט בכל האמצעים על מנת למנוע את אי-הגשת הדו"חות במועד.

מעדות הנאשם ומהראיות הנוספות שהוגשו לתיק עולה שבבסיס הגנת הנאשם עומדת הטענה שביקש לשלם את המס נשוא כתב האישום בשיקים שהנאשמת קיבלה מלקוחותיה, אולם המאשימה סירבה לכך והסכימה לקבל שיקים רק אם אלה ירשמו ישירות לפקודת מע"מ.

4.         אין חולק שהחברה הנאשמת נקלעה לקשיים כלכליים שהביאו לכך שבחודש מאי 1997 הוגבלו החשבונות שניהלה בבנקים שונים, כמו כן, וכפי שצויין גם בסיכומי ב"כ המאשימה, "אין חולק כי המאשימה סירבה לקבל את השיקים אשר נרשמו לפקודת הנאשמת 1, ודרשה כי השיקים ירשמו ע"י לקוחות החברה ישירות לפקודת מע"מ."

5.         ב"כ הנאשם טען בסיכומיו (בסעיף 4) כי "            אין בחוק שום הוראה המחייבת תשלום המס בשיקים של החברה או במזומן, שיק הוא מסמך סחיר... ".

עוד הוסיף הסניגור (שם בסעיף 5) כי "הסיבה היחידה לאי-הגשת דו"חות במועד נובעת מסירובו של משרד מע"מ לקבל שיקים של לקוחותיה הציבוריים והממשלתיים, השיקים לא היו למותב בלבד והיו סחירים כך שעפ"י דין יש לראותם כאמצעי תשלום".

6.         טענתו האמורה של הסניגור אינה עומדת במבחן החוק והפסיקה.

בספרו של ד"ר י. זוסמן "דיני שטרות נאמר (בעמ' 7):" נמצא : השטר דומה לכסף, הוא משמש מן כסף פרטי אשר אומנם אינו הילך חוקי ככסף ממש, ומשום כך אין חובה על אדם להסכים ולקבלו לפירעון חוב. אבל המסכים (הדגשה שלי - ל.ב.) ליטול שטר, דינו יהא דומה למי שנטל כסף מזומנים..."

עוד נאמר שם (בעמ' 143) כי "אין דרכם של בעלי חוב להסכים לנטילת שטר לשם פירעון מוחלט, אלא נוטלים את השטר לשם פירעון על תנאי בלבד... גם כשניתן שטר לפירעון חוב ולא הוסכם בין הצדדים, כי השטר ישמש לפירעון על תנאי, אין מעמידים בעל חוב בחזקה שנטל את השטר לפירעון מוחלט ושיחרר בדרך זו את החייב מן החוב, אלא חזקה היא שהשטר ניתן לפירעון על תנאי.

הלכה זו קיבלה ביטוי בפסיקה (ר' פסק הדין שניתן בביהמ"ש העליון בע.א. 44/81, פ"ד לז' עמ' 732 , בעמ' 738).

בפסק דין  שניתן בביהמ"ש העליון  בע.א. 480/79 (פ"ד לה' 2 , בעמ' 303 , 307) נאמר כי "בהעדר הסכם מיוחד מסירת שטר או שיק איננה מהווה תשלום, אלא המסמך מתקבל על תנאי, שאם הוא ייפרע  יהווה הפירעון תשלום החוב... בהעדר ראיה על הסכם מיוחד כזה עלינו להניח, שהשיקים המעותדים נתקבלו כתשלום על תנאי וקבלתם ע"י המערערת לא היוותה פירעון החוב עבור הדירה... "

מההלכה האמורה עולה שהמאשימה לא היתה חייבת לקבל שיקים של לקוחות הנאשמת והמאשימה היתה רשאית, עפ"י דין, להתנות את קבלת השיקים בכך שהשיקים ירשמו ע"י לקוחות החברה הנאשמת ישירות לפקודת מע"מ.

7.         משבקשתו האמורה של הנאשם - לשלם הדו"חות בשיקים מוסבים ע"י הנאשמת - לא נענתה, ביקש הנאשם מהנאשמת "להטיל עיקולים על מקומות שיש שם כסף שלנו והם לא הסכימו, הם טענו שהם לא הגובים שלי". (דברי הנאשם בעמ' 13 סייפא לפרוטוקול).