הכרעת דין בתיק פ 2183/04

הנאשם עומד לדין בגין תקיפתה של אפריל (שרון) תדמור (להלן: "המתלוננת"), ובגין איומים שאיים לפגוע בה.

עובדות הרקע (בתמצית) הן אלו:

הנאשם והמתלוננת נישאו בשנת 1996 ונולדו להם בן ובת. מטעמים שונים (שלא פורטו) התגרשו בני הזוג, אולם המשיכו להתגורר תחת קורת גג אחת, במתחם בית הורי הנאשם, וגידלו בצוותא את ילדיהם.

הנאשם חשד במתלוננת כי היא מנהלת רומן עם אחד גיא, חברה לעבודה, ועקב כך, התעורר ביניהם ויכוח ב-17.6.03, כאשר שבה בשעת לילה לביתם.

בהתאם לעדות המתלוננת, עליה מבססת התביעה את כתב-האישום, הטיח בה הנאשם, במועד האמור, כי היא בוגדת בו ומנהלת רומן עם אדם בשם גיא. בויכוח שהתפתח דרש ממנה הנאשם שתמסור לו את מכשיר הטלפון הנייד שלה, והתכוון להתקשר אל גיא ואל אשתו ולדבר אתם בעניין הרומן. מאחר שסירבה למסור לנאשם את הטלפון, סיפרה המתלוננת, הוא משך בכוח את תיקה, הוציא מתוכו את מכשיר הטלפון, והשליך עליה את התיק הכבד, וזה פגע בפניה; בעודו מחייג בטלפון לגיא, מסרה המתלוננת בעדותה, הנאשם ירק עליה, גידף אותה ואיים שיהרוג אותה; היא גם שמעה את הנאשם "צורח" על גיא בטלפון, ומאיים להרוג אותו ואת אשתו (עמ' 11, ש' 3-23, ועמ' 12, ש' 2-8).

          הנאשם הכחיש בעדותו את גרסת המתלוננת.

למעשה, אישר הנאשם בעדותו כי חשד בבגידת המתלוננת, מה שגרם לו באותו לילה לכעס ולסערת רגשות, ואישר שרצה את מכשיר הטלפון הנייד של המתלוננת, כדי להתקשר אל גיא. עם זאת, הכחיש הנאשם שאיים על המתלוננת, הכחיש שזרק את התיק עליה, והכחיש שהתיק פגע בה. לטענתו, לא דיבר כלל עם המתלוננת באותו לילה (עמ' 13ש' 18 עד עמ' 14, ש' 5).

גם בחקירתו במשטרה ב-18.6.03 (ת/1) הכחיש הנאשם את כל שיוחס לו, הכחיש שאיים על המתלוננת, או, שהתקשר ואיים על גיא. לטענתו, הסתכם האירוע בכך שהורה למתלוננת "לקחת את הדברים וללכת" (ת/1, ש' 1).

למרות גרסתו המכחשת של הנאשם, ולמרות שטען כי גרסת המתלוננת היא שקרית, היתה המתלוננת מהימנה עלי, ולא היה לי ספק כי מה שתארה - הוא אמת ואכן ארע.

          האמנתי לגרסת המתלוננת על שום התרשמותי מכנותה ומגילוי לבה; התרשמותי מדרך מסירת עדותה - בהשקט, בנינוחות ובהגיון רב; ובעיקר - התרשמותי מהדרך הבטוחה והנמרצת שבה עמדה המתלוננת על גרסתה, למרות מחוותיו המאיימות והמזהירות של הנאשם כלפיה.

          לשאלותיו החוזרות של הנאשם (בחקירה הנגדית) לגבי תקיפתו אותה, שאלות שנשאלו בהתרסה גלויה, השיבה המתלוננת בפייסנות, ועם זאת, בנחרצות: "לא אמרתי שהרבצת לי, אבל זרקת עלי את התיק שפגע בי" ובהמשך: ". . . אני חושבת שזה היה עם כוונה. זרקת עלי את התיק" (עמ' 12, ש' 12-20) ; וכשנדרשה המתלוננת על-ידי הנאשם לאשר כי לא איים להרוג אותה, השיבה בנימה חד משמעית: "אני לא יכולה לשקר בשבילך" (עמ' 13, ש' 1-3) .

ניכר היה במתלוננת שפרטי האירוע של אותו הלילה חרוטים היטב בזיכרונה, ושרישומם עליה לא פג; היא הקפידה לתאר בדייקנות את סדר ההתרחשויות, ותיארה בהקפדה גם את סיבתם, וכל זאת, בצורה עניינית וקולחת, הגיונית וכנה, כנות שבאה לידי ביטוי בהודייתה שפגיעת התיק הכבד בפניה לא כאבה פיזית; "זה היה יותר עלבון פנימי" אמרה (עמ' 11, ש' 16).

צורת מסירת הדברים, הפשטות והכנות שעלתה מהם, הציטוטים מדברי הנאשם, כמו גם תחושת העלבון שחשה המתלוננת, לדבריה, עקב איומי הנאשם וזריקת התיק לעברה, נסכו אמינות לדבריה. דעתי היא כי הפרטים שמסרה המתלוננת הצביעו על כנות ומאפיינים אמירת אמת, וכי רק מי שחווה את האירועים ממש, יכול לתארם כך. על כן, היתה עדות המתלוננת בעיני כנה ואמינה.

לא כך, עדות הנאשם, שלא עוררה בי כל אמון.

השוואת הגרסה שמסר הנאשם בעדותו לגרסה שמסר בחקירה מעלה סתירות ניכרות בין הגרסאות ואי סבירויות שלא ניתן ליישב ביניהן:

כך, לדוגמה, אישר הנאשם בעדותו כי התעמת בכוח עם המתלוננת, וטען (בעמ' 13, ש' 20-25) כי רצה להוציא מתיקה את הטלפון שלה; הנאשם אמר כי הצליח להוציא את הטלפון בניגוד לרצונה של המתלוננת, ואז הוא הרפה מהתיק, וכנראה כך קיבלה המתלוננת מכה;

לגרסה זו אין זכר בהודעת הנאשם במשטרה, שם הכחיש כי הוציא את הטלפון מהתיק, וטען שהטלפון מונח היה על השולחן (ת/1, ש' 8-9).

בהמשך חקירתו במשטרה, הכחיש הנאשם כי התקשר בטלפון אל גיא, והכחיש שאיים להרוג אותו (ת/1, ש' 16-17); הוא נשאל על-ידי החוקר למי, אם כן, התקשר, והשיב תשובה שקרית בעליל: ל "חבר, אני לא זוכר למי ניסיתי להתקשר, אבל לא התקשרתי" (ת/1, ש' 11), אשר סותרת את עדותו לפניי: "אני הלכתי ויצאתי משם, אולי 2 קילומטר, ובאותו זמן דיברתי עם גיא, אני חושב שדיברתי עם גיא איזה רבע שעה, 20 דקות, הכל נאמר בנחת" (עמ' 15 ש' 20-21). הנאשם ער היה לסתירה שבין הגרסאות, והמשיך ואמר: "נכון שהתקשרתי אליו ואני יודע גם שבמשטרה אמרתי שלא התקשרתי אליו, כי פחדתי והייתי בסערת רגשות, ולא רציתי להודות שהתקשרתי" (עמ' 15, ש' 23-26).

"סערת הרגשות" עליה מדבר הנאשם, בודאי שאיננה מתיישבת עם תשובתו הקודמת, לפיה, שוחח עם גיא בנינוחות 15-20 דקות.