הכרעת דין בתיק פ 1940/06

הנני מזכה את הנאשם, מחמת הספק, מהמיוחס לו בכתב האישום.

1.      כתב האישום מייחס לנאשם ביצוע עבירות של התפרצות לרכב, גניבה מרכב והחזקת מכשירי פריצה, כך שביום 23.9.02 בשעה 01:00 או בסמוך לכך, ברחוב גאולה בת"א, התפרץ יחד עם אחרים לרכב מסוג פורד מ.ר 6524019 וגנב ממנו בצוותא זוג רמקולים. באותן נסיבות, החזיק יחד עם האחרים במברג, שני פליירים וקוצץ שהינם כלי פריצה, מבלי שיהא לו הסבר סביר לכך.

2.      במענה לכתב האישום הודה הנאשם כי אכן היה ברכב ביום האירוע יחד עם האחרים,  אך הכחיש כל מעורבות בביצוע העבירות המיוחסות לו.  לטענתו, ביום האירוע, בשעות אחה"צ המאוחרות, הצטרף לחברו אשר נסע  מהכפר ברטעה לתל - אביב, לאזור הטיילת, שם אספו שני חברים נוספים.  לדבריו היה עייף מאד ולכן נרדם בשלב כלשהו במושב האחורי, עד שעצר אותם השוטר. 

גרסה זו נמסרה על ידי הנאשם כבר בהודעתו בתחנת המשטרה, ת/2.

3.      בהסכמת הצדדים הוגש כל חומר הראיות המתייחס לעדי התביעה המנויים בכתב האישום. 

מחומר הראיות עולה כלהלן:

·        הנאשם היה ברכב, יחד עם שלושה אחרים, כשהוא יושב במושב האחורי;

·        בחלקו האחורי של הרכב נמצא לוח עץ ובו שני רמקולים, שאין חולק כי נגנבו מהרכב האחר המפורט בכתב האישום;

·        אותו רכב חנה ברחוב מאז השעה 22:00 בקירוב, כאשר ההודעה על העבירה הייתה בסמוך לשעה 01:29 (המועד המצוין בדו"ח הפעולה ת/1);

·        הכלים לגביהם נטען כי הם כלי פריצה, נמצאו ברכב, כשאין ראיה היכן היו ברכב.

המאשימה מבססת את טענתה לאשמת הנאשם על כלל החזקה התכופה ברכוש הגנוב ועל עצם היותו ברכב, ביחד עם הטענה כי הסברו של הנאשם אינו סביר וכי גרסתו שקרית. 

4.      חזקה תכופה הינה חזקה שבעובדה, לפיה על פי ההיגיון וניסיון החיים ניתן להסיק שכאשר זמן קצר לאחר שניטל רכוש מבעליו באמצעות פריצה, נמצא הנאשם מחזיק ברכוש גנוב ובכלי פריצה, ידו של הנאשם הייתה בעבירת הפריצה: ראו למשל ע"פ 15/78 משה ביבס נגד מדינת ישראל, פ"ד לב (3) 64 (1978).

הנחה זו ניתנת לסתירה. הנאשם יכול על פי הסבריו להפריך את ההנחה, לגרוע מסבירותה, או לפחות לעורר ספק ביחס אליה.

בית המשפט אינו חייב להרשיעו, גם באין הסבר סביר של הנאשם לחזקתו התכופה, אלא אם שוכנע מעבר לספק סביר, שעל פי מבחני ההיגיון וניסיון החיים אשמתו של הנאשם מחויבת המציאות: ראו למשל ע"פ 117/81 יוסף בן חמו נגד מדינת ישראל, פ"ד לו (3) 57 (1982) .

לגבי עצם ההחזקה, יש לזכור שאין המדובר על רכבו של הנאשם, ברכב היו חברים נוספים ואין לשלול האפשרות כי מי מהאחרים החזיק ברמקולים ופרץ לרכב ולא הנאשם. יש לזכור כי יש להוכיח הן ידיעה של הנאשם על קיום הרכוש והן הסכמה לכך. השוו, לגבי החזקה בחצרים על ידי מספר אנשים: ע"פ 611/80 מיהראן מטוסיאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 85 (1981), ע"פ 881/84 חנניה ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2) 436 (1985).

5.      לגרסתו של הנאשם, נסע עם חבריו ברכב לאורך הטיילת בתל אביב, נרדם במושב האחורי והתעורר רק כשהשוטרים הגיעו והעירו אותו.  גרסתו אינה נקייה מספק, אולם לא ניתן לומר כי אינה סבירה כלל, מה עוד שכך טען מלכתחילה ואף הצביע על העובדה שהוא נעול בנעלי בית, ולא כך מתלבש מי שיוצא לביצוע עבירה (הודעתו במשטרה, ת/2).

6.      התביעה טענה כי בלתי סביר שהנאשם, לכל הפחות, לא התעורר כאשר הוכנס מגש העץ עם הרמקולים שבו לחלק האחורי של הרכב, מעבר לראשו של הנאשם. מכך למדה התביעה על אשמתו ולכל הפחות, על ראיות לשם הרשעה בעבירה של החזקת נכס חשוד כגנוב.