הכרעת דין בתיק פ 1473/05

בתאריך 22.5.04, החזיק הנאשם ברשותו 2 כלבים מסוג "אמסטף" (להלן - "הכלבים").

עפ"י הנטען בעובדות כתב האישום, במועד הנ"ל, בהיותו בחצר מתנ"ס, ברח' המכבים, בת"א, שחרר הנאשם מהרצועה את הכלבים ואחד הכלבים התנפל על יועד ברנד, קטין, יליד 1996, ונשכו בחזהו, בגבו ובפניו, תוך שהוא אוחז בצווארו, אחיזה ממנה שוחרר הקטין, אך כאשר הנאשם הכניס את ידו לפיו של הכלב ושחרר את המתלונן מאחיזתו וכפי שעלה מהעדויות, שבר הנאשם , בגין כך, שתיים מאצבעות ידו (ס/3).

המתלונן הובהל לביה"ח ונזקק לניתוח, לתיקון החתכים הרבים שנגרמו לו ובהם קרע עצבי בפניו (ראה גם תעודה רפואית ת/1), עפ"י עדותו בפני לקה בנכות המתבטאת בדמע בלתי רצוני מעינו, צלקות רבות שנותרו בגופו, וכן נזקק לטיפול פסיכיאטרי, עקב הטראומה שפקדה אותו.

המאשימה מייחסת לנאשם עבירה עפ"י סעיף 338 (6) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, (להלן: "החוק") שהינה אי נקיטת צעדי זהירות לחיה, עבירה המוכחשת על ידי הנאשם.

הנאשם אינו מתכחש לכך כי הכלבים היו בחצר המתנ"ס, מבלי שהיה זמם לפיהם, וכשהם משוחררים מהרצועה, אלא שלטענתו מדובר בכלבים שעברו אילוף, ולא היה בהתנהגותם לאורך כ-5 שנים, שהיו עימו, שהיה בה כדי לרמז על אפשרות של סיכון כלשהו הניבט מהם, כשהתנהגותם אופיינה בהפגנת ידידות ובהעדר עויינות, כלפי בני אדם, כשהכלבים היו  מובאים  על ידיו לחצר המתנ"ס, דרך קבע, כ-3 שנים וחצי, עובר לארוע וזאת מדי יום ביומו. על כן גם חש בטוח דיו לשחררם מהרצועה אליה היו קשורים.

את מעשה ההתנפלות והנשיכות, בקטין, מייחס הנאשם להתגרות קלה שקדמה לכך מצד המתלונן (עמ' 11, שורה 4), שבעט בכלב הנושך, מתוך כך, שככל הנראה, נבהל מפניו. לדברי הנאשם בעדותו, הארוע התרחש בהיותו במרחק "2-3 מטר" מהכלבים  שאז: "הוא נשך אותו כשהילד נפל ואז ישר קפצתי על הכלב. הכלב התנפל על הילד כשהוא נפל ואז נשך אותו" (עמ' 11 שורות 13-15) נטען אפוא כי לא היה על הנאשם לצפות כי אחד הכלבים יתנפל על המתלונן, ושלא ניבט מהם איום או סכנה כלשהי.

גירסה זו בדבר זאת שהמתלונן עשה מעשה שיש למצוא בו משום התגרות, בעיני הנאשם, הינה גירסה רפה, שהשתנתה בחקירה הנגדית, אם לרקיעות רגליים מצד המתלונן ואם: "בעיטה שתיים" (עמ' 12). לא זו בלבד אלא שהנאשם לא מצא לנכון לומר דבר וחצי דבר לענין מעשה היכול להתפרש כהתגרות כלשהי מצד המתלונן, כלפי הכלבים, כשידע לספר בחקירתו במשטרה, כי עובר להתנפלות הכלב על המתלונן: "ראיתי שהילד עם כדור והכלב קופץ התקרבתי אליהם לקחת את הכלב משם הייתי במרחק 2 מטר מהכלב ופתאום הילד התחיל לצעוק ואז ראיתי אותו נופל ואז הכלב תפס אותו מצד הגוף ונושך אותו"... (ת/4 עמ' 1).

בחקירה נוספת במשטרה אישר הנאשם כי ידע, עובר לאירוע, על: "מקרה בעיתון על כלב אמסטף שתקף" (ת/3 עמ' 2, שורה 11).

הנאשם לא מצא כל הסבר מניח את הדעת לכך שלא העלה כלל בחקירתו במשטרה את מעשה ההתגרות הנטען, לאמור, בעיטה לכיוון הכלב, מלבד הטענה, שדעתו היתה נתונה בעת המקרה, אך לשלומו של המתלונן (עמ' 12), אלא שגירסה זו אינה מתיישבת עם גירסה מפורטת, המספרת אחת לאחת בדבר השתלשלות הארוע כפי שעלתה בחקירתו זו במשטרה (ת/4) וכשלא מצא לנכון למסור דבר בנוגע לכך, גם בחקירה נוספת במשטרה (ת/3).

המתלונן מסר בעדותו תאור הנמצא בעיני  כמשקף נכונה את אופן השתלשלות הארוע, שהתרחש בעת היותו כבן 8 שנים ושלל בעדותו כל מעשה של התגרות בכלבים, שקפצו עליו, ונשכוהו, שניהם, לתחושתו, בצווארו ובגופו. אחיו של המתלונן (עת/3 , רועי ברנד) מסר בעדותו תאור לפיו אכן רקע ברגליו, על מנת להרחיק את הכלבים מבת דודתו, שאותה החזיק בידיו, כשלפתע פנו הכלבים לאחיו - המתלונן, קפצו עליו והפילוהו, ואחד מהם נשך אותו, גירסה העולה בקנה אחד עם ההודעה שמסר עת/3 בהודעתו במשטרה (ס/1) עמ' 1, שורה 11). אף דודתו של המתלונן, דרורית סקנדרין, (עת/4) אישרה בעדותה כי בנה ועת/3: "החלו לבעוט עם הרגל, להרחיק את הכלב" (עמ' 8 שורות 12-13 וכן שורה 22). וכל זאת זמן מה טרם אירע מעשה התקיפה. מהודעתה במשטרה,  שהוגשה ע"י הסנגור, עולה כי לא אירע בסופו של דבר כל מעשה התגרות בכלבים, עובר לתקיפת המתלונן. (ס/2, עמ' 2, שורות 14-15).

דיון :

סעיף 338 (6) לחוק העונשין קובע כדלקמן: "העושה אחת מאלה בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אם או לגרום לו חבלה דינו מאסר שלוש שנים"...(6)"  אינו נוקט אמצעי זהירות מפני סכנה מסתברת הכרוכה בחיה שבהחזקתו".

מימד הרשלנות המצוי בהתנהגותו של הנאשם, בנסיבות המקרה, הינו גבוה ודי בו כדי לענות על התקיימות יסודות העבירה על פי סעיף 338 (6) לחוק העונשין, שלדידם ניתן להסתפק בהלך נפש של "רשלנות", כשמידת הרשלנות, המבטאת סטיה מנורמת התנהגות סבירה, צריכה להיות ניכרת ולהגיע לרמה של יצירת סיכון לחיי אדם או לגרום חבלה בגופו. מדובר ברמת רשלנות הנופלת מרשלנות פושעת, המתאפיינת בפזיזות, כאשר המונח "סכנה מסתברת", המופיע בסעיף העבירה, צריך להבחן על פי קנה מידה אובייקטיבי, לאמור: "אין בוחנים מה היה במוחו של הנאשם אלא מה היה צריך להיות במוחו" (ע"פ 3934/90 אמנון אבנת נ' מדינת ישראל פד"י מו/1, פסקה 7, לפסה"ד (להלן: "פס"ד אבנת"). ראוי להעיר עוד כי מדובר בעבירה שאינה דורשת הוכחת התקיימותו של נזק, כתוצאה מסטיה מרמת הרשלנות הנדרשת (פס"ד אבנת פסקה 11). במקרה שבפני אימץ הנאשם דפוס התנהגות משלו בנוגע לכלבים, שהיו מסוג "אמסטף" והבולטים גם בגודלם הרב, ומשעזב אותם לנפשם, לאורך השנים, בהביאו אותם לחצר המתנ"ס, בו שהו, כמסתבר, דרך קבע, גם ילדים רכים בשנים, דבר שחייב בפני עצמו, משנה זהירות מצידו, משהתיר את הכלבים מרצועתם, מבלי שהיה זמם לפיהם, ויכולת הפיקוח וההשגחה עליהם, גם אם שהה בקירבתם, הפכה לערטילאית. הנאשם נתלה בתחושה של בטחון בכלבים, שליוותה אותו לאורך השנים, ושנבעה לטענתו מאילופם ומההעדר כל מעשה תוקפנות אחר מצידם, בכל חמש השנים, שהיו עימו. עם זאת, אין די בתחושה זו גרידא, כדי לשמש הגנה נאותה מפני מעשה הרשלנות, שמצוי בשחרורם של כלבים גדולים אלו,  שכוחם רב, בצוותא, בהעדר פיקוח נאות, כשהבטי הרשלנות  מתבטאים, בין השאר, גם בהתרתם מרצועתם, בקירבת ילדים, העשויים, מטבע הדברים, להשתובב.

בנסיבות מעין אלו אין מקום לטענה כי התנהגות נטולת תוקפנות בעבר מצד הכלבים הספציפיים, יש בה כדי לשלול מכל וכל, אפשרות של מעשה תוקפנות זה או אחר או השתוללות פתאומית, והדבר היה בגדר הצפוי, כעולה אף מהאמור בדבריו של הנאשם עצמו, בחקירתו במשטרה (ת/3) לפיהם שמע על מקרה שבו תקף כלב אמסטף אדם, והדבר בפני עצמו חייב לקדם פני רעה. האפשרות שהיתה חייבת להילקח בחשבון  הינה כי התנהגותם של הכלבים עלולה להשתנות באחת וזו שוללת מדבקות בשגרה יומיומית, הכל כשהכלבים נמצאים במקום שהומה אדם וילדים, בדרך כלל, מבלי שהופעל על הכלבים כל  פיקוח נאות, כמסתבר.

אין להרחיב את הדיבור על כך שנוצרה חובת זהירות מושגית, ביחסים שבין המתלונן לנאשם, שהינה אותה ציפיות נורמטיבית הנדרשת הוכחה, עפ"י הרישא של סעיף 338 ולצידה מצוייה חובת הזהירות הקונקרטית נשוא סעיף 338 (6) לחוק, כששתי חובות אלו נקבעות על ידי מבחן הציפיות. בענייננו עלתה רשלנותו של הנאשם והגיעה לכדי רשלנות ניכרת, שהיה בה כדי לסכן חיי אדם, כשמחדליו של הנאשם נעוצים באותה התנהגות שהיה בה במקרה הקונקרטי כדי להקים סיכון, הכרוך בהחזקת כלבי "האמסטף" שברשותו, מששחרר את הכלבים, כאמור, בקרבת הנוכחים במקום ובקירבת ילדים בפרט והדבר מהווה סטיה מהותית מנורמת הזהירות הנדרשת.

מדובר בסטיה של ממש מסטנדרט מובן מאליו של זהירות המחוייבת בנסיבות מעין אלו ולא ניתן להתלות אך  בהתנהגותם השקטה של הכלבים בעבר, כהצדקה לשחרורם, באופן בו שוחררו, בקרבת ילדים , ללא כל אמצעי פיקוח נאות. בהיבט האובייקטיביי ניתן היה לצפות את הסכנה המסתמנת, בהתחשב בסוג הכלבים, גודלם ועוצמתם וכוחם הרב ובנסיבות הנוספות הנוגעות לקרבתם היתרה לילדים, כפי שהתלוו לארוע, כאשר גם הנסיון לחלץ את ראשו של המתלונן, מבין לסתות הכלב, הסתיים בשברים שנגרמו לנאשם בידו.

הנסיבות בכללותן חייבו אפוא לצפות מעשה בלתי צפוי, אם מצד ילדים משתובבים ואם מצד הכלבים. בנסיבות מעין אלו לא ניתן להאחז בטענה כי ניתן לצפות, כדבר שבשגרה לתגובה "רציונאלית" של כלבים, העלולים לפעמים לפרש תגובות בלתי מתגרות  כלפיהם, בצורה שונה מכוונת המגיבים ולפרש מעשה של פחד וחשש של אדם, כרשות לתקוף, ואף זאת הינו בגדר הצפוי ואין באילוף הכלב, מספר שנים קודם לכן, כדי לבטל מכל וכל מעשה תקיפה אפשרי מצידו, גם בהעדר התגרות כלפיו, מה עוד שמעשה התגרות מינורי כלשהו בפני עצמו, בעיקר מצד קטינים, שאינם מודעים לסכנה, הינו בגדר הצפוי והמוכר.

הכלבים שהו בקרבה יתרה ומסוכנת, בנסיבות שלעיל, לנוכחים במתנ"ס, כשעלה עוד כי מעשה התקיפה התרחש בלא כל התגרות מצד המתלונן, הכל בהיותו במקום שנועד לו ולחבריו, גם לצורכי משחק, כאשר עולה גם מעדותו של הנאשם, עצמו, כי  הכלב הנושך "התנפל" על המתלונן, באחת.

במקרה אחר המעלה קוי דמיון למקרה שבפנינו - בע"פ (באר שבע) 7332/00 מ"י נ' אלון דניאל תק' מח' 2001 (3) 629, הפך ביהמ"ש המחוזי (כב' השופט הנדל) את החלטת ביהמ"ש השלום, שהחליט לזכות נאשם, מעבירה לפי סעיף 338 (6) לחוק העונשין, הגם שילד ננשך לאחר שנכנס לחצר ביתו של הנאשם, והכל כשמדובר היה בכלב בגודל בינוני, מגזע שאינו תוקפני וללא שתועדו בעברו מעשי נשיכות. אף בענייננו , עולה, בעליל רשלנותו של הנאשם, משהוכח כי מבחינה אובייקטיבית היה על הנאשם לצפות את הסכנה המסתמנת, בהתחשב בכלבים הספציפיים ובנסיבות  הקונקרטיות של המקרה, כפי שפורטו לעיל.