הכרעת דין בתיק פ 14/03

בפתח הכרעת הדין, הנני מודיעה על זיכויו של הנאשם מן העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, ואלה נימוקיי.

האשמה

עניינו של האירוע העומד במרכזו של כתב האישום, נשוא הכרעת דין זו, מעשה שאירע ביום  22.11.03, בסמוך לדירת אשת הנאשם, דלית לוי (להלן- המתלוננת).

ברקע הדברים, ואולי בבסיסם, החלטת בית משפט זה (כב' השופט קאפח)  מיום 18.3.03 במסגרת ב"ש ,1605/03 בה נאסר על הנאשם ליצור קשר עם המתלוננת או להיכנס לדירת מגוריה, וזאת עד תום ההליכים בת.פ. 3405/03 (להלן: "ההוראה החוקית" או "צו בית המשפט").

ביום המקרה, לגרסת התביעה, סמוך לשעה 18:00, הפר הנאשם את ההוראה החוקית בכך, שהגיע לחדר המדרגות של דירת המתלוננת ואיים עליה שיש בידו נשק ואם יעלה למעלה הוא לא יודע מה יעשה לה, מעשים בגינם הועמד לדין בעבירות של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(ב) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

בתשובתו לאישום, הודה הנאשם בקיומו של הצו אך כפר בהפרתו  וכן באיומים כלפי המתלוננת.

כפי שניתן להתרשם אין מדובר באירוע מורכב או מסובך מבחינה עובדתית. בהתאם גם התשתית הראייתית פשוטה ומתמצת בשתי עדויות בלבד. מחד, עדות המתלוננת המציגה את גרסת התביעה ומולה גרסת ההגנה המתבססת על עדות הנאשם. כך, בסופו של יום, ניצבו בפני בית המשפט שתי גרסאות להשתלשלות הדברים - גרסה מול רעותה, שההכרעה ביניהן עומדת במרכז הדיון.

חשוב לציין, כי בהערכת העדויות שיווה בית המשפט לנגד עיניו את הרקע המיוחד והבעייתי להתרחשות דנן, אשר הינו שכיח בסיטואציות כגון דא. סכסוך בין בני זוג, שנתגלע אחרי שנות נישואין רבות, הינו קשה ומורכב כמות שהוא, קושי אשר מכביר ומקבל משנה תוקף כשמעורבים בו ילדים משותפים. לא פעם, נתקל בית המשפט בניסיונות מניפולטיביים מצד בני הזוג "לתפוס" את האחר במילתו, להתפלפל על כוונותיו ולהשתמש באמירות שאמר או מעשים שעשה תוך הפיכת הכוונה והתכלית בהם. מכאן, ראוי לקרוא אל תוך דברי הצדדים את ערכו המוסף של הסכסוך, את הרגשות הטעונים, את הכעס ההדדי וההתנצחות הבלתי פוסקת המלווה את הליכי הגירושין.

כאמור, במרכז התשתית הראייתית של התביעה עומדת עדותה היחידה של המתלוננת, על אדניה מבקשת התביעה לבסס הרשעת הנאשם בדין. ראוי להדגיש כי, אליבא המתלוננת, הייתה עדה ראיה ושמיעה נוספת לאירוע המתואר - בתם המשותפת של בני הזוג. עדה חיונית זו, ככל הנראה, לא נחקרה, ועל כן, גם לא הובאה לעדות מטעם התביעה למרות שיכלה לשפוך אור על ההתרחשות. הימנעות התביעה מהעדתה הינה ברת- נפקות לחיזוק גרסת ההגנה (תידון בהמשך).

הואיל וגרסת התביעה נסמכת על עדות היחידה של המתלוננת שומה לבחון אותה בקפידה ובזהירות כדי לקבוע, האם יש בה כדי לבסס את העובדות הנטענות בכתב האישום.

כבר למקרא העדות הראשית, שהינה קצרה ודלה, ניתן לומר, כי מדובר בגרסה בעייתית וחסרה על פניה. ראשית, מדבריה שלך המתלוננת מעל הדוכן, נעדרה העובדה העיקרית עליה מתבסס האישום של הפרת ההוראה החוקית. רוצה לומר. בניגוד לנטען בכתב האישום אין בעדות כל אזכור או ציון כניסתו של הנאשם לחדר המדרגות של דירתה. כל שספרה המתלוננת בהקשר הנדון היה שהנאשם "הגיע" למקום, ותו לא. לא ניתן היה להבין עד היכן הגיע, אפוא עמד ביחס לבית, האם עבר את מפתנו ועוד.  עם זאת, ברור כי עמד "למטה" ברחוב, משמע, לא עלה  לקומת המגורים ולא לגג בו שהתה, לדבריה, ברגעי ההתרחשות. שנית, התברר כי גם מילות האיום, הנטענות בכתב האישום, לא הגיעו בבירור לאוזניה של המתלוננת, אלא אושרו לה בדיעבד על ידי בתה. וזו, כאמור, לא הובאה לעדות כדי לתמוך ולבסס גרסתה.

לשון אחר. המתלוננת חילקה פרק זה בהתרחשות לשני שלבים. בשלב הראשון, התבטאו האיומים באופן הבא, בלשונה: "הוא...בא וקרא לילדים ואיים על הילדה שאם היא לא תלך למשטרה ותתלונן שאני מרביצה לה הוא לא ידבר איתה" (עמ' 3 שורות 16-15). השלב השני התרחש, לגרסתה, כעבור מספר דקות. הנאשם שב וקרא לבתו מלמטה וחזר ואיים עליה. הפעם אמר לה, לדברי העדה: " שיש לו   כלי נשק ואם הוא יעלה למעלה אז הוא לא יודע מה הוא יעשה" (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 18-19). יודגש, כי כל אותה עת עמדה המתלוננת על גג הבית בעוד הנאשם עומד למטה. משמע, לא בקרבתה אלא במרחק משמעותי ממנה.

ודוק: החלק הראשון, מוסכם על הכול, אינו מופיע בכתב האישום ולא אליו מתייחסת אשמת האיומים. גם לו נכלל, ספק רב אם יש באמירה זו כדי להוות "איום" במשמעות החוק. מכל מקום, אליבא דכתב האישום, עניינו של האיום בחלק השני. אלא שאליה וקוץ בה. באשר לאמירה ספציפית זו, מתברר כי המתלוננת אינה משוכנעת מה היה תוכנה המדויק. בעדותה אישרה, כי בתחילה סברה שלא שמעה היטב את דברי הנאשם. בשל הספק שהתעורר בה בקשה לברר את הדברים עם בתה, ורק בעקבות אישורה שוכנעה שאכן זה היה תוכנם. אי הוודאות לגבי תוכן אמירה זו מקבל משנה תוקף בשים לב למרחק הפיזי הרב בין הדובר לשומעת. לא מן הנמנע, שבסיטואציה האמורה, וודאי על רקע קולות הרחוב והסביבה, התקשתה לקלוט אותם במדויק ובבהירות, כ"כתבם וכלשונם".

בחקירתה הנגדית חזרה המתלוננת ואישרה  כי תחושתה הראשונית לגבי תוכן האמירה המאיימת הייתה הספקנית: " שמעתי אבל לא הייתי בטוחה שאלה המילים שהוא אמר, אני לא האמנתי" (עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 20).

אילו עובדות עלה אפוא בידי התביעה להוכיח באמצעות עדה יחידה זו?

למעשה, ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי - אף עובדה מעובדות כתב האישום.

לשון אחר. עובדת הכניסה לחדר המדרגות - לא הוכחה כלל, ואילו לגבי תוכן האמירה המאיימת התעורר ספק האם עדה זו שמעה את הדברים במו אוזניה את הדברים עליהם העידה, או שמא הגיעו אליה משפטים לא ברורים ומעורפלים, והיא השלימה אותם בדיעבד באמצעות בתה. דהיינו, באו עדיה "מפי השמועה". מעתה אמור, עדות המתלוננת לגבי תוכן האמירה אינה עדות ישירה ועל כן לא תצלח להוות בסיס לקביעת עובדה זו. יתרה מזו. גם אלמלא היה זה המצב הראייתי, הרי בשים לב לספק שהעדה עצמה עוררה בנקודה זו נוצר ספק סביר שיפעל לטובת הנאשם. לטעמי, ספק זה מתחזק לאור אי הבאת הבת לעדות ונוכח גרסת הנאשם והסבריו.

אמנם, בהחלטת בית המשפט לעניין טענת "אין להשיב לאשמה", קבעתי כי די בראיות דלות בלבד כדי לקיים את חובת ההוכחה המוטלת על התביעה, אך ניכר כי בא כוח הנאשם צלח במאמציו לסייע בפיזור העננה שריחפה מעל ראש מרשו. פרשת ההגנה הצליחה להטות את כפות המאזניים בכך שהוסיפה משקל לזכותה והקלה מכובד ראיות התביעה.

גרסת הנאשם להשתלשלות הדברים.

לדבריו, מיום עזיבתו את הבית, שמר עם ילדיו על קשר אינטנסיבי והדוק, ללא כל הפרעה. את המפגשים עימם היה מתאם טלפונית עם ביתו, אשר ברשותה מכשיר טלפון אישי, והם זכו, לטענתו, והבנה חברית מצד האם. המפגשים בין האב לילדיו היו תכופים ובתדירות גבוהה, כחמש או שש פעמים בשבוע, אך לא באופן מוסדר או מתוכנן מראש.