הכרעת דין בתיק פ 1192/05

1.         על פי האמור בכתב האישום, האשמה המיוחסת לנאשם הינה כי בתאריך 10/09/03 , בסמוך לשעה 20:00, ברח' סימטת אזר 6 בני ברק, תקף את המתלונן, קטין בן כ-9 שנים, בכך שדחף אתו וסטר לו. הנאשם כפר באשמתו. לאחר ששקלתי את ראיות שהובאו במשפט ועיינתי בסיכומי הצדדים שהוגשו בכתב, הנני מחליט להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו. 

2.       א.     המתלונן (להלן- " שאול" או " הקטין") היה במועד האירוע כבן 9 שנים.  על פי עדותו, אותו ערב חזר לביתו מבית חברו  שברח' חנקין, שבסמוך לביתו ברח' סמטת אזר 1.  בבית ברח' סמטת אזר 6, ממול בית הקטין, בקומת המרתף, מצוי משרדו ועסקו של הנאשם, המוכר לשאול כקבלן שבנה את הבית המשותף בו הוא גר. בין הנאשם ובין משפחת הקטין ושכניהם לבנין- סכסוך עמוק הקשור והנובע מטענות הדיירים כנגד הקבל בונה הבניין. אותו זמן הבחין הקטין בנאשם יוצא או עומד ליד מונית העוצרת מול משרד הנאשם. שאול התקרב לנאשם ועלב בו במילים "חזיר יבלות". הנאשם כעס, דחף את הקטין שנפל אחורה. כשהתרומם סטר לו בחוזקה בלחיו עד "שעף" ונחבל בראשו מעמוד הבטון שבחניה שמתחת בניין ברח' אזר 6. הקטין  החל לבכות והנאשם ניסה לתפוס אותו במכנסיו, אך ללא הצלחה. שאול רץ לביתו, בוכה או "כמעט בוכה" כדבריו, ושם סיפר על האירוע לאימו, העדה לאה ס'. האם מיהרה למשרד הנאשם, דפקה בדלת, ככל הנראה דלת חדר המדרגות. כשאיש לא נענה לדפיקותיה, חזרה לביתה והזמינה משטרה.

ב.      על פי תיאור הדברים מפי האם, הגיע שאול הביתה רועד, כשאחת מלחיו אדומה. הוא סיפר לה שפגש את הנאשם ראה אותו יוצא ממונית ולאחר מכן הנאשם דחף אותו, בחזית הבית בסימטת אזר 6, סטר לו בחוזקה סחב לו את מכנסיו, אך הוא הצליח לברוח. היא זימנה את המשטרה ולאחר שהמשטרה סיימה את מעשיה שם, הבחינה כי הקטין אינו חש בטוב, מתלונן על כאבי ראש והיא פנתה עימו לחדר מיון. היא חששה מ"זעזוע מוח". בחקירה הנגדית מאשרת האם, שוב, כי שאול הגיע "בוכה ומבוהל" וכן כי הקטין סיפר לה שנדחף על ידי הנאשם לאחת מדפנות החניה שבאותו בנין.

ג.    השוטר שהוזמן והגיע למקום,העד אליהו גיא, רשם את פרטי  האירוע על דו"ח הפעולה ת/9. על פי הרשום שם, נמנע מלפנות ישירות לקטין בגין גילו הרך, אלא קיבל את הפרטים מפי האם, לאה. הוא רשם מפיה כי הנאשם תקף את הקטין ומישש אותו בחלק מגופו התחתון, אך  הוא הצליח לחמוק ממנו. שוטר פנה למשרדו של הנאשם, נכנס פנימה לאחר שהנאשם פתח לו, ושם שוחח עימו ולאחר מכן עצרו והעבירו לתחנת משטרה. בעדותו הוסיף כי למיטב זכרונו, ראה את הקטין אך לא דיבר עימו אלא ששאל את האם וזו הפנתה את השאלות לקטין שהשיב לה והיא העבירה את התשובות לשוטר. הוא לא שמע את דברי הקטין. שיחה זו נערכה כשהשוטר בכניסה לבית הקטין, שם הקטין עמד ליד אימו (ראה ע"מ 31-32 לפרוטוקול.)

ד.   מהתיעוד הרפואי שהוגש [ת/8], עולה כי הקטין ואימו הגיעו לחדר המיון ביום 11.9.03, בשעה 00:19, דהיינו, לאחר חצות. בבדיקתו לא נמצאו ממצאים מיוחדים אולם תלונתו של הקטין, כפי שנשמעה מפיו ואם מפי אמו, היו חזרה מדוייקת על תלונת הקטין לאמו  מיד לאחר שחזר בוכה הביתה. הקטין התלונן על הקאות וכאב ראש. הקטין שוחרר בו ביום, בשעה 14:04 לערך, לביתו.

ה.   במהלך אשפוזו הקצר בביה"ח נחקר הקטין על ידי חוקר נוער, העד משה ברק. הודעת הקטין הוגשה כראיה על ידי הסנגורית, להוכחת סתירות, כך לטענתה, בגירסתו. השוטר רושם בהודעה כי הקטין הצביע לו על לחי ימין כלחי בה נפגע מהסטירה שסטר לו הנאשם. גם כאן, עיקר גרסתו של הקטין עקבית ודומה לדברי אמו מיד לאחר המקרה ואף לעדותו בבית המשפט.

ו.        בבית החולים שוחח הקטין גם עם העובדת הסוציאלית מבית החולים, שהעלתה את עיקר שיחתה על הכתב. רישום שיחתה הוגש וסומן נ/15. בשיחה זו סיפר לה הקטין כי הותקף על ידי מבוגר וכי קיבל מכה בראשו. סיפר לה על הסכסוך בין המשפחות הגרות בניין ובין היזם, הוא התוקף. הקטין אף  הודה כי כינה את הנאשם "חזיר יבלות", וכתגובה הכניס אותו הנאשם למחסן ושם נתן לו סטירה ודחף אותו וכתוצאה מכך נחבל בראשו, ולסיום- אף תפס במכנסיו. האם הוסיפה והתעניינה אם יש דרך להרחיק את התוקף מסביבתם הפיזית של הקטין ומשפחתו. העובדת הדריכה את השניים להגיש תלונה במשטרה.

3.         התרשמותי מעדות הקטין הינה חיובית והנני נותן אמון מלא בגירסתו שנשמעה הן בלשכתי והן  בבית המשפט, ולטעמי, גירסה זו הנה אף גירסתו בכל השלבים, כמתואר לעיל, בסמוך לאחר האירוע. הקטין מסר את דבריו  בביטחון רב, תוך שכנוע עמוק בכל הנמסר מפיו. הוא לא התרגש ולא חשש מכל המתרחש סביבו בבית המשפט. ביטחונו העצמי הביא את בית המשפט להרשות את חקירתו הנגדית באולם המשפטים ובנוכחות הנאשם והסנגורית. בית המשפט אף דאג לברר עם העד את הבנתו את חובתו להעיד אמת ואף חזר והזהירו על כך הקטין השיב בביטחון כי כל דבריו אמת. (ראה ע"מ 21 לפרוטוקול). להתרשמותי, אין מדובר בדברי כזב שהילד שינן כבמחזה, לבקשת אמו. גם האם, לאה, הותירה רושם חיובי בעדותה. היא הביעה, בשפת גופה, את הסתייגותה מהנאשם וכעסה עליו, לא רק בגין הסכסוך האזרחי שבניהם, אלא דווקא ובמיוחד מכך שלסכסוך זה הצטרפה פגיעה ממשית בבנה הקטין. היא נראתה כפגועה אישית ופגועה שבעתיים משאלותיה של הסנגורית שהיה בהן משום הטלת ספק בדבריה ורמיזות לעלילת שווא ושקרים. לטעמי, התנהגות זו לא הייתה מעושה אלא אמיתית.                                 

 במצב דברים זה, נחה דעתי, במידה הדרושה במשפט פלילי, כי הקטין דובר אמת בדבריו כי לאחר שהעליב את הנאשם, דחף אותו הנאשם ולאחר מכן סטר לו בחוזקה בלחי ימין, וכשניסה לברוח ניסה הנאשם למשוך אותו במכנסיו. אני אף מקבל את דברי האם כי הקטין הגיע הביתה מבוהל ונוטה לבכי, סיפר לה את עיקרי גרסתו, ולאחר מכן אף חש ברע.

לא מצאתי כל ממש בטענותיה של הסניגורית שעיקרם בכך שענייננו בעלילה הנרקמת אצל אם הילד, מתוך רצון לפגוע בנאשם המסוכסך עם המשפחה, וכי גירסאות הקטין ואמו מלאות בסתירות מהותיות עד שאין כל דרך ליתן בהן כל אמון.

קשה לביהמ"ש לקבל כי בגין הסכסוך שבין דיירי הבית, ביניהם משפחת הקטין, והנאשם, תהיה האם מוכנה לטוות עלילת שווא על הנאשם, תוך שהיא מנצלת לשם כך את בנה הקטין בן התשע, והיא תהיה מוכנה כי הוא יהיה חשוף לחקירת משטרה ואף לאשפוז, לבדיקה ולמתן טיפולים, כולל הזנה באינפוזיה, ובלבד שהנאשם יובא לדין, ובמיוחד שהוכח בפני כי עדיין תלוי ועומד כנגד הנאשם, יחד עם אחרים, כתב אישום בביהמ"ש לעניינים מקומיים, בגין עבירות הקשורות בבנייה בבית, ואף התביעה האזרחית שהוגשה אף כנגד הנאשם, ע"ס של 6,7 מליון ש"ח (נ/1), רק נמחקה זמנית, עד לסיום ההליכים בביהמ"ש לעניינים מקומיים. האם אינה זקוקה לתלונות שווא כתחליף להליכים משפטיים האחרים. עקרונית, טענה זו אינה סבירה, ובמיוחד לאור התרשמותי מהאם, השומרת ומגוננת על בנה.

לעניין השוני בין הגרסאות בשלב הראשוני של החקירה, שוב - טענות אלו גורלן להדחות. אין כל סתירה בין תיאור הילד כבוכה, או רק "כמעט בוכה" כדברי הקטין או באם אמרה האם לשוטר כי הילד היה "מבוהל" אם לאו. ברור מהתיאור שנתקבל כי הילד חווה חוויה קשה ואין הוא כתמול שלשום. כשהקטין מגיע בוכה לביתו, ומדובר על ילד בן 9 והוא מספר לאימו על התקרית עם נאשם התוקף אותו ומושך במכנסיו, סביר והגיוני כי האם תחשוש כי מדובר דווקא בתקיפה מינית, וכך היא מוסרת לשוטר המגיע למקום.  כשהקטין נרגע והוא מוסר את גרסתו,הן בביה"ח והן לעובדת הסוציאלית, כבר מבינים הכל כי עניינו אך בתקיפה אלימה ולא יותר. ממילא, כשהשוטר רושם את תשובות הקטין לשאלותיו כשהשאלות והתשובות עוברות מפה לאוזן וחזרה באמצעות שלושה אנשים, קל להניח כי ייתכן והדברים ישתבשו, ובמיוחד כשמדובר בקטין עול ימים. כשנמסרת הודעתו לחוקר הנוער והדברים נרשמים, לראשונה, באופן ברור, הקטין אינו חוזר בו יותר מגרסתו.

אף לא מצאתי כי יש ליתן משקל כלשהו לעובדה שהעובדת הסוציאלית רושמת לכאורה מפי הקטין, כי התוקף הכניס אותו למחסן, כאשר ברור שהנאשם דחף את הקטין לעבר אחד מעמודי החנייה. מספר שורות קודם לכן, רושמת העובדת כי על פי דברי הקטין, השתמש הנאשם "בקומת העמודים לצורך מחסן" (ומדובר, ככל הנראה, בקומת העמודים בבית הקטין), וככל הנראה מכאן מקור הטעות. הקטין לא טען מעולם כי הוכנס למחסן כלשהו.

4.      ב"כ הנאשם מוסיפה ומנסה לפגום באמון שביהמ"ש עשוי ליתן בעדות הקטין ואמו במספר לא קטן של נושאים. אינני מקבל את טענותיה אלו ולהלן התייחסותי לעיקרן, באשר לחלק מהן אף לא מצאתי כי יש מקום להתייחסות כלשהיא.

א.   מסלול הליכתו של הקטין : לטענתה, אם הלך הקטין לביתו מבית חברו שברחוב חנקין, כדבריו, לא היה מגיע במסלולו אל מול הבית ברחוב סמטת אזר 6, שם שהה הנאשם. טענה זו  אין לה על מה להתבסס. רחוב חנקין  מקביל לרחוב סמטת אזר ובמרחק שני רחובות. הקטין יכול היה להגיע לביתו, הן מרחוב הרב שך, הן מרחוב ביל"ו, וכך נראה הדבר מעיון במפת האזור

ת/ 13. הקטין אף עשוי היה להסתובב מעט ליד ביתו, כדרכם של ילדים בדרכם הביתה. הקטין התקשה להגדיר בדיוק את דרכו ובהתחשב בגילו - אין בכך דבר. טענת הסניגורית בסיכומיה כי - "מבירור שערכה ההגנה", לאחר סיום שלב ההוכחות, עולה שמסלול ההליכה "אינו תואם את כתובת החבר", אינה ראויה. עניינו בניסיון לצרף ראייה שלא הוגשה כדין, במסגרת הסיכומים. מועדו של בירור שכזה הוא מהלך המשפט. ממילא, גם על פי גרסת ההגנה מפי העד חיים קרוגר, היה הקטין במקום ליד רחוב ביל"ו, ממש מול הבית מספר 6 שברחוב !.

ב.   יציאת הנאשם מהמונית: הקטין סיפר כי ראה את הנאשם יוצא ממונית 

העומדת ליד בית מספר 6, כשהוא מחזיק בידו מעטפה בצורת גליל. מתברר כי קודם לכן ישב הנאשם במשרדו, וכשהגיעה המונית יצא אל המונית וקיבל מהנהג את הגליל. אולם ברור שאם מבחין הקטין בנאשם, לראשונה, כשהוא רוכן אל המונית ובידו הגליל, יכול היא להסיק כי הנאשם הגיע עם המונית, דהיינו, הוא לא הבחין בנאשם בדרכו מהבית אל המונית החונה ממול. אין בכך כדי לפגום בכל אשר ראה והבחין. הקטין עוד מוסיף כי הנאשם היה בצידה המרוחק של המונית (עמ' 19 שורה 15).

ג.       החפצים שהחזיק הנאשם : הקטין כינה את החפץ שבידי הנאשם כ"מעטפות  שמגלגלים אותן". הוכח כי הנאשם החזיק בידו גליל קרטון. הקטין סיפר, כבר בהודאתו ת/6,  כי מדובר בגליל ארוך (עמו' 2 שורות 5-6). כידוע, גליל שכזה משמש מעטפת לחומר המגולגל ומוכנס אליו ומכאן שכשהקטין דיבר על "מעטפה", כוונתו הייתה לגליל. הקטין דווקא דייק בנושא זה. בנושא אחר קשור בגליל כנראה שאינו מדייק. הקטין זוכר מעטפה, גליל, בצבע כחול (ר' ת/6). בעדותו, כעבור כשנתיים מיום האירוע, הוא מציין כי על פי זכרונו החזיק הנאשם חבילות "עם עטיפה של מחברות" (עמ' 21 שורה 3). כשהסניגורית מציגה לו גליל קרטון עונה הקטין כי "איננו יכול לומר שזה היה זה". אולם לא מצאתי גם באי דיוק זה משום נימוק וסיבה לפקפוק במהימנות העד. אין מחלוקת כי הנאשם היה במקום אוחז בגליל נייר שנשלח לו על ידי עד ההגנה ברודי ברוך. כשזכרונו של הקטין היה טרי הוא זכר היטב  את גליל הנייר, אף אם כינה זאת כמעטפה. ואם טעה בעדותו וסבר כי צבע המעטפה היה כחול בעוד שצבע הגליל נוטה ללבן, ניתן לייחס זאת לכישלון חלקי בזכירת פרטי התמונה. כידוע, לא פעם טועים עדי הראיה בפרטים שונים כמו פרטי ביגוד, צבעים וכדומה. הזיכרון, בפרטים, עשוי לתעתע, ובמיוחד כשהמקרה אירע בלילה לאור פנס רחוב. אולם, עיקרו של האירוע נחרט היטב בזיכרון הקטין, דהיינו, הוא זכר את המונית, הוא זכר חפץ דמוי גליל בידי הנאשם והוא תיאר נכון את סביבת האירוע ויכול היה להצביע בתמונת הבניין, ללא כל היסוס, על העמוד , מבין כל העמודים שבמקום, עליו הוטח מהמכה שקיבל מהנאשם