הכרעת דין בתיק פ 1132/04

כללי

1.       כנגד הנאשם מחמד בן תאופיק מחאמיד (להלן: " הנאשם") ונאשם נוסף, מחמד אברהים אגבריה (להלן: " אגבריה") הוגשו כתבי אישום נפרדים בגין אותה פרשה; לנאשם מיוחסת שורה של עבירות לרבות שוד מזוין, סחיטה באיומים, חבלה בכוונה מחמירה, גניבה ופירוק מרכב, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, נהיגה ללא רישיון ונהיגה ללא פוליסת ביטוח ושימוש ברכב ללא רשות.

2.       כתב האישום ביחס לאגבריה הוגש בבית המשפט השלום בטבריה ואילו כתב האישום ביחס לנאשם הוגש בבית משפט זה. כל כתב אישום כלל את אותן עבירות הקשורות לחלקו של כל נאשם באירוע כפי שיפורט בהמשך.

3.       בתחילה כפר אגבריה בכתב האישום ולאחר שמיעת חלק מהראיות, החליט לחזור בו מהכפירה ולהודות בעובדות. על סמך הודאתו הורשע בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום ונגזר דינו ביום 12.7.05. הנאשם כפר בכתב האישום ונשמעו הראיות בענינו.

כתב האישום

4.       עפ"י העובדות המתוארות בכתב האישום, ביום 3.9.04, בסמוך לשעה 22:15, ישבו שני מלכא (להלן: " המתלוננת") וחברה עומרי ריבין (להלן: " המתלונן") ברכבה של המתלוננת, מסוג יונדאי גטס מספר רישוי 51-715-93 (להלן: " הרכב"), שחנה בסמוך לכביש העולה לכיוון פוריה מול חוף ברניקי. המתלוננת ישבה בכסא הנהג והמתלונן ישב בכסא הסמוך. מנוע הרכב היה דומם, חלונות הרכב היו פתוחים ואורות הדרך דלקו. הנאשם וחברו אגבריה, שבילו קודם לכן עם חבריהם באיזור הסמוך ואף שתו משקאות חריפים, הגיעו ברגל למקום בו חנה הרכב, כשהנאשם אוחז בידו מברג. הנאשם הכניס ידו דרך חלון הנהג, הכה במברג על חזה של המתלוננת וצעק לעברה: "צאי מהרכב לפני שאני הורג אותך" ואף הורה למתלונן לעשות כן. בטרם הספיקה המתלוננת לצאת מהרכב, החל הנאשם להכות את המתלוננת באמצעות אגרופו ברגלה השמאלית ובמותנה. לאחר מכן קרב הנאשם את המברג לבטנה של המתלוננת. באותה עת תפס המתלונן את ידו של הנאשם ועיקם אותה. הנאשם הצליח לשחרר את ידו וניסה לפגוע באמצעות המברג בראשו של המתלונן. המתלונן הזיז את ראשו לאחור והצליח למנוע את הפגיעה. הנאשם המשיך לצעוק שיצאו מהרכב וניסה לדקור את המתלוננת בגופה. המתלוננת הרימה את ידיה בתנועת התגוננות והנאשם פצע אותה באמצעות המברג באמת ידה השמאלית. מפאת פחדם של המתלוננת והמתלונן יצאו מהרכב זאת כאשר הנאשם מנסה לדקור את המתלונן וכאשר כשל בניסיונו התיישב בכסא הנהג. אגבריה אמר למתלוננים שהנאשם שיכור ולא יעשה להם כל רע ושינסו לברוח, לאחר מכן הוציא את הנאשם מהרכב ודחפו לאחור. הנאשם התקרב שוב לרכב וניסה לדקור את המתלוננת שבינתיים נכנסה לרכב וניסתה להתניעו כדי לברוח מהמקום. המתלונן שחשש לחייה של המתלוננת, משך אותה אליו וסייע לה לצאת מהרכב מהדלת שליד הנהג, תוך כדי פעולה זו נקרעו מכנסיה של המתלוננת. לאחר שיצאו המתלוננים מהרכב, נכנס הנאשם לרכב והורה למתלוננת תוך שהוא צועק לעברה, שתמסור לו את הקוד להתנעת הרכב. המתלוננת בפחדה מהנאשם, מסרה את הקוד והנאשם התניע את הרכב. הנאשם הורה לאגבריה להכניס את המתלוננים לרכב וכן צעק לעבר המתלוננים שיתנו לו את כל אשר ברשותם. המתלוננים ששהו מחוץ לרכב ענו לנאשם כי חפציהם שכללו את תיקה של המתלוננת שהכיל 30 ש"ח במזומן, כרטיסי אשראי, תעודת זהות ומסמכים נוספים נותרו ברכב. הנאשם קרא לאגבריה וביקשו להיכנס לרכב. אגבריה נכנס לרכב תוך כדי זה שהנאשם צועק לעבר המתלונן שידרוס אותו. הנאשם שלא היה בעל רישיון נהיגה, החל לנהוג ברכב במהירות ובפראות לעבר המתלונן שנאלץ לקפוץ לשיחים כדי שלא להיפגע, כשהרכב מחטיא אותו כחוט השערה. הנאשם ואגבריה נסעו מהמקום לכיוון צומת גולני כאשר בכוונת הנאשם להגיע לאום אל פחם. כאשר הגיעו השניים לפני צומת לביא, עצר הנאשם את הרכב בצידי הדרך וכיבה את אורות הרכב. שוטרים שהוזעקו כדי לאתר את הרכב עצרו בסמוך לרכב. כאשר התקרב אחד השוטרים לרכב ברחו השניים באמצעות הרכב לכיוון הישוב גבעת אבני. הרכב ננטש על ידם בישוב אילניה, זאת לאחר שפירקו ולקחו מהרכב מכשיר מיני דיסק, מכשיר טלפון הנייד וכן את תיקה של המתלוננת. כתוצאה ממעשיו של הנאשם נגרם למתלוננת פצע באמת ידה השמאלית דבר שהצריך טיפול רפואי וחמישה ימי מנוחה.

5.       כתב האישום מייחס אפוא לנאשם את העבירות הבאות:

(א)  עבירות שוד מזוין- עבירה לפי ס' 402(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: " חוק העונשין").

(ב)  סחיטה באיומים-עבירה לפי ס' 428 סיפא לחוק העונשין.

(ג)   חבלה בכוונה מחמירה-עבירה לפי ס' 329 (א)(2) לחוק העונשין (בטעות נרשם 329(2)).

(ד)  גניבה ופירוק מרכב-עבירה לפי ס' 413ד(ג) לחוק העונשין.

(ה)  הפרעה לשוטר במילוי תפקידו-עבירה לפי ס' 275 לחוק העונשין.

(ו)   נהיגה ללא רישיון-עבירה לפי ס' 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961.

(ז)   נהיגה ללא פוליסת ביטוח-עבירה לפי ס' 2(א)(ב) לפקודת ביטוח רכב מנועי, תש"ל-1970.

6.       בתגובת הנאשם לכתב האישום שהוגשה ביום 27.9.04, טען הנאשם שבזמן שנחקר היה שתוי ותחת השפעת המשקאות המשכרים אשר השפיעו על תפקודו ועל יכולתו לחשוב בצורה ראויה וסבירה ובכך נפגמה גם יכולתו להיחקר ולהתגונן במשטרה בפני המיוחס לו ע"י חוקר המשטרה שחקר אותו.

דיון - כללי

7.   המתלוננת העידה בבית המשפט ביום 30.11.04 ותיארה בעדותה את אירועי ליל ה-  3.9.04 כפי שתוארו למעשה בכתב האישום. המתלוננת העידה בצורה אמינה ביותר, לא בכל יום נשמעת באולם עדות כה אמינה ומרשימה. בפשטות, האמנתי לכל מילה שאמרה. האמת ניכרה בבירור בעדותה; לא רק בכך שבכתה מפעם לפעם עת העלתה את פרטי הארוע המסוייט שחוותה, אלא גם באופן הבהיר, המפורט והמדוייק בו תיארה את הדברים.

8.   מעבר לכך שנתתי אמון מלא בעדות המתלוננת, קיבלו דבריה תמיכה באמרות של העד אגברייה, כפי שעוד יפורט בהמשך.

9.   למעשה, הנאשם אינו כופר בתאור הארוע מליל 3.9.04 המתואר בכתב האישום, וזאת כביכול מחוסר ידיעה. טענתו היא אחת: "לא אני הוא האיש". הנאשם מכחיש כל קשר לארוע, אף שאינו מכחיש שהיה בערב הארוע במקומות סמוכים למקומות הרלוונטים לאישום: טבריה, צומת אילניה וכד'. הנאשם העיד כי בערב הארוע נסע לטבריה עם חברים. בהמשך ביקש לחזור לביתו באום אל פאחם בטרמפ, בו נסע עם אגבריה ועם אנשים שאינו מכיר. אותם אנשים הורידו את הנאשם ואת אגבריה ליד אילניה, היכו את הנאשם ונטלו ממנו את מכשיר הטלפון הנייד שלו. לאחר מכן הגיעה משטרה למקום ועצרה אותו, ואין לו מושג על שום מה ולמה.

10.  מהאמור לעיל עולה כי השאלה שיש לדון בה היא שאלת זיהויו של הנאשם: האם ניתן להצביע עליו, במידת הודאות הנדרשת, כמי שביצע את העבירות הנטענות בכתב האישום. כפי שעולה מהאמור לעיל, ויפורט עוד בהמשך, עצם ביצועם של המעשים הפליליים הנטענים בכתב האישום הוכח ואף אינו שנוי כשלעצמו במחלוקת; אלא השאלה כאמור היא האם הוכח, במידת הודאות הדרושה, שהנאשם הוא שביצע מעשים אלו. כפי שאפרט להלן, המסקנה אליה הגעתי היא שאכן הוכח מעבר לכל ספק סביר שהנאשם, ולא אחר, הוא שביצע את המעשים הנטענים בכתב האישום. אפרט להלן את הנימוקים למסקנתי זו.

עדות המתלוננת מיום 30.11.04

11.  נדבך ראשון בשלשלת הראיות והנסיבות המובילות להצבעה על הנאשם כמי שביצע את המעשים שבכתב האישום, מצוי בעדותה של המתלוננת. אמנם המתלוננת העידה שלא הצליחה לראות את פני האדם שתקף אותה ואת המתלונן, ולא היתה מסוגלת לזהות את אותו אדם. המתלוננת זיהתה את הנאשם באולם בית המשפט רק על סמך ההתייחסות אליו מצד בית המשפט והפרקליטים.