הכרעת דין בתיק פ 10956/03

הנני מזכה את הנאשם מכל המיוחס לו בכתבי האישום.

1.      נגד הנאשם הוגשו שני כתבי אישום, שהדיון בהם אוחד, שכן כל האישומים מייחסים לנאשם ביצוע עבירות כלפי גרושתו, אנה גכטמן (להלן: "המתלוננת"):

·        כתב האישום נשוא ת.פ 10956/03 מייחס לנאשם שתי עבירות של הפרת הוראה חוקית ועבירה של איומים שבוצעה בשיחה טלפונית;

·        כתב האישום נשוא ת.פ 7445/03 מייחס לנאשם שתי עבירות של הטרדה, בניגוד לחוק הגנת הפרטיות ועבירה של איומים במספר שיחות טלפון.

כללי

2.      הצדדים הכירו בשנת 1990, נישאו והולידו שני ילדים, בני 13 ו- 14 כיום. בשלהי 1997 חזר הנאשם בתשובה, בני הזוג חיו יחדיו עד שנת 1998 ובמועד זה נפרדו (לטענת המתלוננת היא עזבה את הבית בתחילה למעון לנשים מוכות).

בשנת 2000 בני הזוג התגרשו. היחסים ביניהם מעורערים מאד ונראה כי לפחות מאז חזרת הנאשם בתשובה הם כשמן ומים שלא יתמזגו זה בזה.

3.      הצדדים הגישו תלונות הדדיות רבות, כשתלונות הנאשם נסבו על אי קיום הסדרי הראייה, על ידי המתלוננת, לטענתו (ראו למשל, עדות המתלוננת בעמוד 15 לפרוטוקול והעולה ממכתב באת כוחה, נ/3).

הנאשם פגש את ילדיו בתחילה על פי הסדרי ראייה, אחר כך במרכז קשר - הכל שלא באופן סדיר-  ומזה כשנתיים אינו נפגש כלל עם ילדיו, כשכל אחד מהצדדים מטיל את האשם לכך על משנהו.

4.      ההליכים בפני מתנהלים משנת 2004, כאשר הנאשם לא התייצב לדיונים רבים, ההליכים הותלו באחד מהתיקים, לאחר מכן הוגשה בקשת עיכוב הליכים שנדחתה והמתלוננת, היא העדה המרכזית, העידה בפני הן ביוני 04', בהעדר הנאשם, והן באוקטובר 2006.

התרשמתי כי המתלוננת אישה חזקה ודעתנית, המלאה בכעס כלפי הנאשם. ככלל, המתלוננת אמינה ואיני סבור כי היא בודה דברים מלבה, אולם נראה כי לעתים עדותה כוללת מסקנות ולא רק עובדות וכן נראה כי לעתים יש להתייחס לגרסתה בזהירות, שכן מאחר ולפחות בראייתה הסובייקטיבית, היא לא רוותה נחת בשנים עברו מהתנהגות הנאשם, אם לנקוט לשון המעטה, כל מעשה או התנהגות שלו מתפרשים בעיניה על רקע אותו עבר משותף, לפחות ככל שהיא חווה אותו.

מאידך גיסא, גם הנאשם הותיר בי רושם אמין למדי ולא אוכל לומר כלל כי התרשמתי ממנו באופן שלילי.

5.      על רקע האמור לעיל, אבחן כל אחד מהאישומים לגופו.

אישומים ראשון ושני בת.פ 10956/03

6.      אישומים אלו מייחסים לנאשם הפרת הוראה חוקית, היא צו הגנה שניתן נגד הנאשם ביום 1.10.2002 בבית המשפט לענייני משפחה, בהעדרו.

הנאשם טען כי לא קיבל לידיו את הצו ולא ידע עליו במועדים הרלבנטיים לאישומים, היינו עד חקירתו במשטרה, ת/1, מיום 23.10.2002  (עמוד 24 לפרוטוקול).

7.      לטענת התביעה ניתן ללמוד על כך שהנאשם קיבל את הצו לידיו, בעיקר מהאמור להלן:

·        על גבי פרוטוקול הדיון בבית המשפט לענייני משפחה, ת/2, נרשם בכתב יד על ידי מזכירה בבית המשפט כי נמסרה החלטה לנאשם ביום 1.10.2002;

·        בחקירתו במשטרה, ת/1, לא טען הנאשם בבירור שלא ידע על קיום הצו.

8.      אין באמור לעיל כדי להוות ראיה מספקת כי הנאשם ידע על עצם מתן הצו ועל תוכנו:

ת/2 הוגש בישיבת יום 8.6.2004, בהיעדר הנאשם. פרוטוקול הדיון וההחלטה קבילים כראיה מכח היותם תעודה ציבורית. אולם, הרישום בכתב ידה של המזכירה אינו חלק מן הפרוטוקול ורישום זה אינו תעודה ציבורית.