הכרעת דין בתיק פ 1047/07

כתב האישום מייחס לנאשם עבירות של איומים ותקיפה הגורמת חבלה לפי סעיפים 192 ו- 380 לחוק העונשין, בהתאמה.

על פי הנטען בכתב האישום, ביום 8.1.06, בסמוך לתחנה המרכזית בהרצלייה, בעת שהנאשם פגש את עידו לביא (להלן: " המתלונן"), הוא  תקף אותו בכך שהכה אותו בפניו ובאפו. בנוסף, על פי הנטען,  איים הנאשם על המתלונן בכך שאמר לו שאם יתקל בו שוב הוא "יפוצץ אותו במכות". באותן נסיבות איים הנאשם גם על יעל פרג'ון (להלן: " יעל") בכך שאמר למתלונן שימסור לה "שהיא זבל וכשיתפוס אותה יפוצץ אותה במכות". 

ייאמר כבר עתה, כי לאחר בחינת הראיות הגעתי למסקנה, כי אשמת הנאשם לא הוכחה מעבר לספק סביר ויש לזכותו מהעבירות שיוחסו לו.

אין חולק, כי הרקע לאירוע הוא סכסוך שהיה קיים בין הנאשם לבין יעל שהייתה באותה עת חברה של המתלונן. ביום האירוע, בעת שהנאשם הילך ברחוב עם שלושת ילדיו הקטנים הוא נתקל באקראי במתלונן שהיה מלווה בבחורה בשם אורלי, שאף היא הייתה חברה של יעל .

הנאשם מאשר, כי פנה לאורלי ואמר לה שתמסור ליעל שהיא "זבל", אמירה שגררה אחריה התערבות מצד הנאשם וחילופי מילים ומהלומות בינו לבין המתלונן. עימות זה הסתיים בכך שהמתלונן דימם מאפו.

המחלוקת נטושה באשר למהלכה של אותה תקרית אלימה ומידת אשמתם של המעורבים בה. בעוד שלדברי המתלונן, הנאשם החל לתקוף אותו במכות אגרוף ובבעיטות, תוך שהוא מאיים עליו ועל יעל, כמפורט בעובדות כתב האישום, הרי שלדברי הנאשם, המתלונן הוא מי שהתפרץ לעברו ואף תקף אותו באמצעות מטרייה. לדברי הנאשם, הוא אומנם הדף את המתלונן מעליו ויתכן שאפילו הכה אותו מכת אגרוף בפניו, אלא לדבריו, בעשותו כאמור, הוא פעל בנסיבות של הגנה עצמית בניסיון להתגונן מפני תקיפת המתלונן ולהביא להפסקת התקיפה כלפיו. הנאשם שלל מכל וכל את הטענה כי איים על המתלונן או על יעל.

לשיטתו של הנאשם, מדובר בעלילת שווא, כאשר המניע להגשת התלונה מקורו בסכסוך קודם בינו לבין יעל, שהייתה, כאמור, חברה של המתלונן.

ראיות התביעה מבוססות על עדותו היחידה של המתלונן, כאשר דבריו אינם זוכים לתימוכין וחיזוק בראיות נוספות. כידוע, על מנת שניתן יהיה לבסס הרשעה בפלילים בהסתמך על עדות יחידה, על עדות זו להיות בעלת משקל ראייתי משמעותי. 

נקל להיווכח, כי עדותו של המתלונן בבית המשפט הייתה מבולבלת, לאקונית ולא עקבית, מסוג העדויות שקשה לבסס עליהן, כראיה יחידה, הרשעה בהליך פלילי.

השוואת גרסתו של הנאשם במשטרה לבין זו שנמסרה בעדותו בבית המשפט מלמדת על סתירות ואי דיוקים.

כך למשל, מגרסתו של המתלונן במשטרה ניתן היה להבין כי היה בגפו במהלך האירוע, שעה שבפועל- ועל כך אין חולק- הוא היה מלווה באורלי שהייתה עדה לכל ההתרחשות. בהנחה שאורלי יכלה לתמוך בגרסתו של המתלונן, היה מצופה ממנו למסור דבר נוכחותה בהזדמנות הראשונה, בעת מסירת תלונתו, על מנת שתיגבה ממנה הודעה מתאימה. הימנעותו מעשות כן אומרת דרשני, במיוחד על רקע העובדה, שדווקא הנאשם היה מי שמסר למשטרה אודות אורלי (ראה הודעת הנאשם ת/1).

כשנשאל המתלונן לסיבה שבגללה נמנע מלהזכיר את אורלי, ענה תחילה,  שאורלי ביקשה שלא ימסור את שמה ( ראה מזכר נ/2). לעומת זאת, בדבריו בבית המשפט טען המתלונן, כי לא ניסה להסתיר אינפורמציה זו, אלא שהיא נשמטה מזיכרונו בהיסח הדעת, מחמת שהיה עדיין נסער מהאירוע. הסבר אחרון זה אינו עולה לכאורה בקנה אחד עם העובדה, שהתלונה במשטרה נמסרה כ-3 ימים לאחר האירוע. לא זו אף זו, קשה לקבל את האפשרות שמדובר היה בהשמטה שבהיסח הדעת, שכן הסתרת נוכחותה של אורלי בנסיבות העניין הצריכה שינוי של סיפור המעשה מצד המתלונן. במקום לספר (את שאינו שנוי במחלוקת) שהנאשם פנה ואמר לאורלי שיעל היא "זבל", הוא נדרש לעוות את המציאות ולספר שהנאשם פנה ודיבר עמו. שינוי זה אינו יכול להיות עניין שבהיסח הדעת.

עוד לציין, כי המתלונן נמנע מלספר במשטרה עובדות רלוונטיות נוספות שמשליכות על מהלך האירוע, דהיינו, שהנאשם היה מלווה בזמן האירוע בשלושת ילדיו הקטינים וכן שהוא עצמו הכה את הנאשם באמצעות מטרייתו של הנאשם, מטרייה שהחזיק הנאשם בידו. עובדות אלה אישר המתלונן לשאלות הסנגור בחקירתו הנגדית (ראה עמ' 11 ש' 27-22).

מאחר שנסיבות נוספות אלה היו עשויות לכאורה לתמוך בגרסת הנאשם, הרי שהשמטתן על ידי המתלונן בחקירתו במשטרה נותנת בסיס למחשבה שההשמטה לא הייתה מקרית. מתקבל הרושם, שהמתלונן בחר שלא להזכיר כלל את קיומה של מטרייה בזירת האירוע, ביודעו שיצטרך לתת הסבר למעשיו ולבסס את טענתו העכשווית שהוא פעל כדי  להגן על עצמו. נדמה שגם השמטת ילדיו של הנאשם נועדה לשוות לאירוע נופך אחר ושונה, שכן, הדעת נותנת, שאב יירתע מלהסתבך בעימות פיזי בעת שהוא הולך עם שלושת ילדיו הקטנים ברחוב. 

דוגמא נוספת לפערים שבין גרסאות המתלונן במשטרה ובבית המשפט  הינה טענתו של המתלונן בבית המשפט לפיה הנאשם בעט בו ברגליו, טענה שאין לה זכר בהודעתו במשטרה או תימוכין עובדתיים כלשהם.

חשיבות ראייתית קיימת גם לעובדה שהמתלונן מסר את תלונתו במשטרה רק כעבור שלושה ימים. בעוד שתלונה מיידית מלמדת בדרך כלל על האותנטיות שלה, הרי ששיהוי עשוי להצביע על היפוכם של דברים. לדברי הנאשם, הוא סיפר על האירוע ליעל והיא שדרבנה אותו להגיש תלונה ואף התקשרה בעבורו למשטרה ( ראה ת/3). המתלונן אפילו הוסיף בחקירתו הנגדית, כי איננו בטוח שהיה מגיש את התלונה לולא ביקשה זאת ממנו יעל. התנהלות זו, שעשויה לרמז על מניע נוסף, חיצוני, להגשת התלונה- פוגמת אף היא באמינות המתלונן.

כאמור, עדותו של המתלונן אינה זוכה לתימוכין ראייתיים נוספים למרות, שעל פניו, ראיות נוספות שיכלו להאיר את התמונה,  היו בהישג יד.

ראשית, המתלונן נמנע מלהמציא תיעוד רפואי בהתייחס לחבלות שנגרמו לו לטענתו, למרות שאליבא התיאור שמסר בעדותו בבית המשפט הוא נחבל בחלקי גופו השונים, פניו היו מלאים דם והוא נפגע באפו (עמ' 9 ש' 5 ואילך).  אומנם נכון שהעובדה שזלג דם מאפו של המתלונן אינה שנויה במחלוקת, אך לנוכח הפער הקיים בין גרסאות שני הצדדים לגבי מידת האלימות הפיזית שהפעיל הנאשם ועד כמה היא חרגה ממתחם הסבירות בכדי שתוכל להיחשב כהגנה עצמית, הייתה בתעודה רפואית מתאימה כדי להוסיף נדבך ראייתי רלוונטי, והעדרה פוגע בראיות התביעה.

שנית, העובדה שאורלי, עדת הראיה המרכזית לאירוע, לא נחקרה ולא הובאה לעדות- פוגמת אף היא בראיות התביעה.