הכרעת דין בתיק פ 1040/04

א.         האישום

1.         הנאשם גבי ביטון, נהג, בט' באב תשס"ב (18.7.02), משאית קלה מסוג דאף בכביש 90 מכיוון צפון לדרום. בכביש נוצר פקק תנועה כתוצאה מתאונת דרכים קטלנית שאירעה מוקדם יותר אותו יום, בה קיפדו את חייהם 3 בני אדם.

כאשר התקרב הנאשם אל המכונית האחרונה שבפקק, מכונית פרטית מדגם סוזוקי, בה נהג מר קלוד אוחנונה, המשיכה המשאית בנסיעה מהירה, ופגעה בעוצמה רבה במכונית, תוך שהיא גורמת לה לנזקים קשים, המשאית המשיכה בנסיעה כ- 20 מטרים, תוך גרירת הסוזוקי, ופגיעה בעוד שבעה כלי רכב נוספים שעמדו בפקק לפני הסוזוקי, עד שהתדרדרה לשדה משמאל לכביש (להלן: "התאונה").

2.         כתוצאה מן התאונה קיפדו את פתיל חייהן המנוחות רותי אוחנונה ז"ל, אשתו של הנהג קלוד אוחנונה, ובתם הדס אוחנונה ז"ל. כן נפגעו בגופם הנאשם עצמו וכ-12 אנשים נוספים שנסעו בכלי הרכב שנפגעו על ידי המשאית.

3.         על פי המפורט בסעיף 2 לכתב האישום:

"א) המועד המצויין לעיל היה תשעה באב, וחרף בחירתו לצום במועד זה החליט הנאשם לנהוג את המשאית למרות שבאותו יום היו מתוכננות נסיעות ארוכות שהיו אמורות להמשך כל היום, וכך החליט וביצע הנאשם למרות שידע כי חוסר אוכל ושתייה במהלך היום, יגרמו לירידה ביכולתו לנהוג בבטחה להשתלט על המשאית.

ב)הנאשם החל בנהיגת המשאית בשעות המוקדמות של הבקר והמשיך לנהוג במשך שעות רבות וזאת מבלי לאכול ולשתות, לפיכך הנאשם נהג את המשאית בהיותו שרוי במצב ששלל ממנו את השליטה במשאית ואת ראיית הדרך והתנועה בה, ושהיה עלול לסכן עוברי דרך."

ואילו על פי סעיף 4 לכתב האישום, נטען כי הנאשם נהג במשאית, תוך התקרבותו לסוזוקי במהירות מופרזת, העולה על המהירות המותרת, כשהוא נוהג בפזיזות, ללא תשומת לב לנעשה ולתנאי הכביש וכאשר מצבו לא אפשר שליטה במשאית, הוא לא הבחין בסוזוקי ובשיירה, לא התאים את אופן נהיגתו לנסיבות שבכביש, לא האט את מהירות נסיעתו עד כדי שתתאפשר עצירה קודם לפגיעה בסוזוקי, וכתוצאה מכך נגרמה התאונה.

4.         לטענת המאשימה, נגרמו התאונה ותוצאותיה בשל רשלנותו הפושעת של הנאשם, אשר נהג ברכב בהיותו שרוי במצב אשר מנע ממנו את השליטה במשאית ואת ראיית הדרך ובכך סיכן עוברי דרך. הנאשם נהג בפזיזות ובקלות דעת, תוך נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות התרחשות התאונה וגרימת התוצאות ומתוך תקווה להצליח למנען.

על כן, הואשם הנאשם בסעיפי האישום הבאים:

הריגה - עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (2 מקרים).

מעשה פזיזות תוך נהיגת רכב - עבירה לפי סעיף 338 (1) לחוק העונשין הנ"ל.

נהיגה במצב השולל שליטה ברכב וראיית הדרך וגורם לסכנה לעוברי דרך - עבירה לפי תקנה 26 (1) ו- (4) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 וסעיף 68 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961.

נהיגה במהירות מופרזת - עבירה לפי תקנה 54 לתקנות התעבורה הנ"ל וסעיף 68 לפקודת התעבורה הנ"ל.

הנאשם אף הואשם בעבירה של השמדת ראיה, אולם, בתום מסכת התביעה קבעתי כי אינו חייב להשיב על אישום זה, ובהתאם זיכיתיו מביצועה של עבירה זו.

ב.         המחלוקת

5.         למעשה, אין חולק על העובדות הבסיסיות, לפיהן נהג הנאשם במשאית המעורבת בתאונה בעת האירוע. אין אף חולק על כך כי המשאית פגעה מאחור, בעצמה רבה במכונית הסוזוקי, וגרמה לה לנזק כבד עד כדי מעיכה, תוך גרימת מותן של שתי המנוחות. לאחר מכן, המשיכה המשאית ופגעה בכלי רכב נוספים, תוך גרימת נזקי גוף ונזקי רכוש למעורבים.

המחלוקת שבין הצדדים מתמקדת בשאלה האם הנאשם היה במצב גופני אשר מנע ממנו נהיגה סבירה במשאית, וזאת לנוכח העובדה כי צם אותו יום את צום ט' באב, ובשאלה האם התאונה היתה בלתי נמנעת, כטענת הנאשם.

6.         לטענת הנאשם, הוא ניסה לבלום את המשאית מיד לכשנתגלה לפניו רכב הסוזוקי, אלא שבלמי המשאית כשלו, והוא לא הצליח לבלום את המשאית בטרם נגרמה התאונה.

7.         הנאשם מוסיף וטוען, כי המאשימה כשלה בחקר התאונה ובהבאת ראיות רלוונטיות. חרף העובדה כי נערכה למשאית בדיקה על ידי מומחי הטכניון, ממנה עולה כי בלמי המשאית האחוריים כשלו, לא הובאו ראיות נוגדות מטעם התביעה. לשיטת הנאשם, היה על המאשימה להביא ראיות לעניין מצב בלמי המשאית בעת התאונה, אולם זו כשלה.

כן טוען הנאשם, כי הראיות שאספו חוקרי המשטרה לקויות ולא היה בהן כדי להוכיח את שדה הראיה וטווח הבלימה של המשאית. עוד טוען הנאשם, כי הראיות שהובאו לעניין מהירות נהיגתו, שמקורן בדיסקת הטכוגרף של המשאית, אינן אמינות ולא ניתן להסיק מהן עובדות כלשהן.