הכרעת דין בתיק פ 10178/03

בכתב האישום שהוגש לבית המשפט ב- 7.12.03, מואשם יהודה עקיבא (להלן: " הנאשם"), שבתאריך 15.12.00 בחצות בערך, תקף את בת זוגו אורלי יעקוב (להלן: " המתלוננת") שהיתה באותה עת בהריון.

על פי כתב האישום הנאשם חבט באגרופיו במקומות שונים בגופה של המתלוננת, משך בשערה והטיח ראשה בקרקע. כמו כן מיוחס לנאשם שאיים לרצוח את המתלוננת ולבעוט בבטנה, באופן שיגרום לה להפיל. על פי כתב האישום עבר הנאשם עבירות על לסעיפים 382(ג)+380 ו - 192 לחוק העונשין התשל"ז - 1977. (להלן: " החוק")

בישיבת ההקראה, שהתקיימה ב- 18.01.04 הנאשם כפר בעובדות כתב האישום והוחלט למנות לו עו"ד מהסנגוריה הציבורית. בהתאם לכך מונה עו"ד ברקי לייצג את הנאשם.

לתביעה העידו: המתלוננת (עמ' 8-21 לפרוטוקול) שבמהלך עדותה הוגשו הודעותיה נ/1, נ/2, נ/3 והחוקר רס"ר יצחק ליטאי (עמ' 24-28 לפרוטוקול), שחקר את הנאשם ב- 15.12.00 וגבה הודעתו ת/1, וגבה הודעת המתלוננת נ/2.

להגנה העידו: הנאשם (עמ' 29-36 לפרוטוקול) ומוסטקיס מרדכי (להלן: " העד" או " מרדכי") חברו של הנאשם (עמ' 36-38 לפרוטוקול).

מהראיות שהובאו בפני עולה כדלקמן:

1. בזמן הרלוונטי היו הנאשם והמתלוננת בני זוג, המתלוננת היתה בחודש השלישי להריונה מהנאשם. מכיוון שהיו חסרי דיור, הם התגוררו בבקתה, שהיתה צריף או מחסן בלב שטח חקלאי ליד הפארק ברעננה. הנאשם החזיק בבקתה ברשות הבעלים (להלן: " הצריף" או " הבקתה"), (המתלוננת עמ' 8 ש' 4-6, הנאשם עמ' 29 ש' 1-9).
2. מאז התאריך שבכתב האישום, נולדו לנאשם ולמתלוננת שני ילדים כיום כבני ארבע ושנתיים. ידוע שיחסי הזוגיות שלהם לכל אורכה התאפיינו במתחים ובמריבות (עמ' 29 ש' 11).
3. לטענת המתלוננת- בליל האירוע לאחר שהנאשם לא עמד בהבטחתו, לא הסיע אותה לבית אחותה ברמת השרון, ונסע בניגוד לרצונה לבית חברו בהרצליה. בדירת החברים אחרי שהעליב וקילל אותה אילץ אותה לצאת מהדירה ולהמתין לו ברחוב בלילה הקר. לדבריה היא המתינה לו משום שלא היה ברשותה כסף לנסוע חזרה לצריף. לאחר שהנאשם יצא מבית החבר הוא הכה בפניה ובשאר חלקי גופה (נ/2 עמ' 2 ש' 10-11 ו-נ/1 ש' 19-21).  בהגיעם לצריף תקף אותה שוב (נ/1 ש' 22-23, נ/2 עמ' 3 ש' 1 ואילך, עמ' 9 ש' 4 לפרוטוקול) באותו לילה הגישה המתלוננת תלונה נגד הנאשם במשטרת כפר סבא, ורס"ר ליטאי שחקר אותה ראה את סימני החבלות ליד עין שמאל שלדברי המתלוננת גרם לה הנאשם (המתלוננת עמ' 11 ש' 3 החוקר עמ' 25 ש' 21). המתלוננת לא הכחישה שהגנה על עצמה מפני הנאשם, השליכה פינג'אן על רכבו שריסק את  שמשת הרכב (עמ' 9 ש' 6).
4. לטענת הנאשם- הוא לא הבטיח להסיע את המתלוננת לבית אחותה, ומשצוותה עליו לעשות כן החליט לסרב, לא המשיך לרמת השרון ועצר בהרצליה לבקר חבר. המתלוננת סירבה להיכנס לבית החבר על רקע קנאה וסטרה לו, מבלי שהחזיר לה. היא ניסתה למנוע בעדו מלהיכנס לבית החבר. כתוצאה מהלחץ שהפעילה עליו החליט ללכת לחבר אחר, דהיינו לביתו של העד מרדכי. שם סיפר הנאשם על המכות שהמתלוננת הכתה אותו. אשתו של מרדכי שאלה את המתלוננת אם עשתה כך, המתלוננת נעלבה ועזבה ביוזמתה את הדירה. לדברי הנאשם לא הייתה סיבה שהמתלוננת לא תיסע לאחותה ברמת השרון בתחבורה ציבורית והיה לה הכסף הדרוש לנסיעה (עמ' 29 ש' 23-27). עוד טען הנאשם שהמתלוננת העדיפה להמתין לו ברחוב וכשיצא מדירת העד, איבדה את השליטה על עצמה ותקפה אותו. בניסיון להרגיעה הסיע אותה לצריף, אך שם נמשכה המריבה שביניהם, במהלכה זרקה חפץ על חלון המכונית. הנאשם עזב את הצריף, ונסע להגיש תלונה במשטרת הרצליה (עמ' 30 ש' 20 ואילך ועמ' 32 ש' 1 ואילך). אולם לא עשה כן לנוכח השפעת החוקרת.

לאחר ששמעתי העדים, עיינתי במוצגים ובסיכומי באי כוח הצדדים, הגעתי למסקנות כדלקמן:

1.      המתלוננת והנאשם הם העדים היחידים לאירועי האלימות שביניהם. חפותו ולחילופין אשמתו של הנאשם תוכרע על פי מידת האימון שתינתן במי מהם.

2.      ככלל, אין מניעה שבית המשפט ישתית הרשעה בפלילים על עדות יחידה, באם לאחר בחינה ובדיקה קפדנית תמצא העדות משכנעת ובעלת משקל ראייתי מלא. ראו לעניין זה ספרו של כב' השופט קדמי "על הראיות", מהדורה משולבת ומעדכנת, תשס"ד-2003 עמ' 414.

3. משכך עלי לבחון את עדות המתלוננת לכשעצמה, לבדוק השתלבותה במכלול הראיות שהובאו בפני, ולהחליט אם יש בה האיכויות הצריכות להרשעה על פי עד יחיד.
4. ויודגש - מכלול היחסים המסובכים שבין הנאשם למתלוננת שלוו בגילויי אלימות קודמים, כפי שנאמר כבר לעיל, היוו נושא לתלונות אחרות. הסנגור הרחיב יריעת חקירתו הנגדית את המתלוננת למקרים אחרים בתקווה שמכך תיגזרנה מסקנות באשר לחוסר אמינותה בתיק זה. כעולה מהחלטות ביניים, אין דעתי כדעת הסנגור. חובתי להכריע במקרה ספציפי זה על פי הראיות שבפני, ללא כל קשר למקרים אחרים שהיו או לא היו, והחלטות אחרות שיצאו מלפני מותבים אחרים על סמך ראיות אחרות.
5. לאחר ששמעתי את המתלוננת, אני מאמינה לה ואין לי כל ספק שתלונתה נגד הנאשם במקרה זה היא תלונה אמיתית. הגעתי למסקנה לאחר בדיקת תוכנה של העדות ובחינתה במבחני ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים ומההנמקות כדלקמן:

א.     המתלוננת הגישה את התלונה מיד לאחר האירוע. אין זה הגיוני שאדם שזה עתה עבר עבירת אלימות יזדרז לפנות למשטרה.

ב.      תלונת המתלוננת נתמכת בסימני החבלות שראה עליה החוקר רס"ר ליטאי  (עמ' נ/2 ש' 11-12 ובפרוטוקול עמ' 24 ש' 14 ובעמ' 25 ש' 24 ובת/1 ש' 47).

ג.      עדות המתלוננת בבית המשפט לאהתאפיינה ברצון להרע עם הנאשם ולהשחיר את אופיו. להפך - המתלוננת תארה את מזגו הטוב, המשתנה לרעה רק כשהוא בגילופין ( עמ' 15 ש' 2-5, עמ' 18 ש' 24 עמ' 19 ש' 3 ואילך). המתלוננת לא התנדבה למסור נתונים, שמעצם טיבם עשויים להחמיר את מצבו של הנאשם, במיוחד באשר לחבלה שליד עינה. בהעידה באופן ספונטני, המתלוננת לא סיפרה על המכה שהנאשם נתן לה ליד העין, למרות שזכרה בברור את הפרט החמור הזה. להערכתי היא נמנעה מעשות כן, בתקווה שאיש לא יזכור את הנושא ובאופן שיקל על מצבו המשפטי של הנאשם. רק משנוכחה שהתובעת איננה מרפה ומבקשת לרענן את זיכרונה, בטרם ריענון בפועל, סיפרה המתלוננת על החבטה שהנאשם חבט בראשה ואשר השאירה את הסימן  שליד העין אותו ראה החוקר (עמ' 10 ש' 11-12).