הכרעת דין בתיק עמק 20436/04

1.         כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה ביצוע עבודה ושימוש במקרקעין ללא היתר, עבירה על סעיפים 145 (א) 204 (א), 205 ו - 208 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 (להלן: " החוק") וכן עבירה של אי קיום צו ביהמ"ש - עבירה לפי סעיף 210 לחוק.

            בכתב האישום נטען כי ביום 23.03.03 הוגש כנגד הנאשמת כתב אישום קודם בגין ביצוע עבודות בנייה ושימוש במקרקעין הנמצאים בשכונה 11 ברהט, ע"י כך שהנאשמת הקימה מבנה מגורים בשטח של כ - 70 מ"ר, ובגובה של כ - 3.50 מ' מבלוקים ואיסכורית, ללא היתר כדין.

            ביום 18.12.03 הורשעה הנאשמת בתיק עמק 20069/03 בעבירות המפורטות בכתב האישום, וחויבה להרוס את המבנה בחלוף 6 חודשים ממועד גזר הדין.

            עוד עולה מכתב האישום, כי הנאשמת הגישה בקשת דחייה לכניסת הצו לתוקף (בקשה שהוגשה במסגרת תיק עמק 20069/03) - שנדחתה סופו של יום, וכי הנאשמת משתמשת בפועל במקרקעין ובמבנה נשוא כתב האישום עד היום.

            המבנה נשוא כתב האישום מצוי בשטח ציבורי ולנאשמת אין כל זכויות במקרקעין.

2.         במועד שנקבע להקראת כתב האישום, טען ב"כ הנאשמת, בשמה של הנאשמת, כי הנאשמת מעלה טענה של "הגנה מן הצדק". לשיטתה, מאחר והינה גרושה, עם שמונה ילדים, מתגוררת לבדה וחסרת עזרה משפחתית, וכי עברה התעללות פיזית ונפשית מצד בעלה ובני משפחתו, וכי בעלה שוהה במאסר בשל האלימות בה נקט כלפיה, ומאחר ולאחר גירושיה הייתה אמורה להתגורר יחד עם ילדיה בבית משפחתו של בעלה, ובשל סירובה, נודתה ממשפחתה ונותרה ללא קורת גג, ולכן בנתה את המבנה נשוא כתב האישום.

            הנאשמת טענה כי פנתה לראש עירית רהט, מר טלאל אלקרינאוי, שנתן הבטחה, לשיטתה, פעם אחר פעם, למציאת פתרון דיור הולם שיקיים את זכותה לתנאי מחייה מינימאליים, ולשיטת ב"כ הנאשמת "ההתנהגות השערורייתית של המדינה הוא במצב שלא ניתן לנאשמת פתרון מגורים הולם".

            הנאשמת חזרה כאמור על דברי בא כוחה בדיון שנתקיים בפני.

ב"כ המאשימה טען מנגד כי לא ניתנה כל הבטחה לנאשמת, מטעם ראש עירית רהט, מה גם שאינו מוסמך לנהוג כך.

3.         בפרוטוקול הדיון שנתקיים ביום 21.06.05 הצהיר ב"כ הנאשמת, כי למעשה מלבד טענה זו של "הגנה מן הצדק" - "אין כל מחלוקות נוספות לעניין הריסת המבנה" - כך שלמעשה, הטענה היחידה כאן היא האם ניתנה לנאשמת הבטחה שלטונית הפוטרת אותה מלקיים את צו ההריסה שניתן בעניינה - אם לאו.

            אם אכן ניתנה הבטחה מעין זו - האם הייתה הנאשמת רשאית לפעול עפ"י אותה הבטחה ולהימנע מלבצע את צו ההריסה שניתן.

4.         במועד שנקבע לשמיעת ההוכחות, העידו מטעם המאשימה ראש עירית רהט, מר טלאל אלקרינאוי, מר אלי עצמון ומר רן ורסנו.

מטעם הנאשמת - העידה הנאשמת בעצמה.

כמו כן הגישו כל אחד מהצדדים מסמכים שונים.

5.         ב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם כל אחד לשיטתו הוא, וכאמור - ב"כ המאשימה טען כי יש לדחות טענת הנאשמת, שכן הוכח כי לא ניתנה הבטחה שכזו וגם אם ניתנה - אין לה כל תוקף, ולעומת זאת - ב"כ הנאשמת, בסיכומיו, טען כי אם תידחה טענת ההגנה של הנאשמת, - הרי שהנאשמת תישאר מחוסרת כל, חסרת אמצעים לרכוש ו/או לשכור דירה, ולכן למעשה, יש לקבל את עמדתה.

6.         ייאמר כבר עתה כי ליבי עם הנאשמת, לאור מצבה הכלכלי, משפחתי, אישי, אולם אין בנסיבותיה האישיות של הנאשמת, קשות ככל שיהיו, כדי להביא לשיטתה.

ידוע הוא כי על ביהמ"ש לפסוק לפי הוראות הדין - כך שמה שעומד בפנינו כעת הוא העדויות, המסמכים וכתבי האישום שהוגשו כנגד הנאשמת, ועל אף שמצוקת הדיור ידועה לכל, ובמיוחד במגזר הבדואי - הרי שאין לעניין זה כדי להביא למעשיה של הנאשמת ולהפרת הצווים שניתנו בעניינה.

7.         מכאן שאדון בשתי המחלוקות שעומדות על הפרק:-

הראשונה -האם ניתנה לנאשמת הבטחה שלטונית, הפוטרת אותה מלקיים את צו ההריסה שניתן בעניינה - אם לאו.