הכרעת דין בתיק ע 47/11

1.                 מבוא

1.    כנגד הנאשם הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירה של אינוס, לפי סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), על כי ביום 12.12.10, בעל את (להלן גם: המתלוננת), ללא הסכמתה, תוך שהוא גורם לה חבלה גופנית.

2.    הנאשם והמתלוננת שירתו שניהם במועד הרלוונטי לכתב האישום במפקדת פיקוד המרכז. הנאשם שירת ביחידה זו כטבח; המתלוננת - כפקידה. אין חולק, כי בין הנאשם למתלוננת התקיימה היכרות מוקדמת, עוד קודם להצבתם באותה יחידה.

3.    כנטען בכתב האישום, ביום 12.12.10 פגש הנאשם במתלוננת בסמוך לתחנה המרכזית בירושלים, וזו נעתרה להצעתו להתלוות אליו לאיזור מגוריו. השניים הגיעו למחסן המצוי בבניין מגוריו של הנאשם ושתו שם בצוותא מבקבוק וודקה, אותו הביא הנאשם למחסן. בהמשך, הצטרפו למקום שניים מחבריו של הנאשם, אשר שהו במקום כמחצית השעה ושתו עימם. על-פי הנטען, לאחר עזיבת החברים, נעל הנאשם את דלת המחסן; המתלוננת שאלה את הנאשם לפשר מעשהו ואמרה פעמים מספר כי היא רוצה ללכת לביתה, אך הנאשם אמר לה "לסתום" וכי אינה הולכת מן המקום. או אז הזיז הנאשם ספה שהיתה במחסן, חסם באמצעותה את הדלת, ואיים על המתלוננת כי אם לא תשמור על שקט, יחנוק אותה ויהרגה במקום, בציינו כי "היום אני עושה את מה שאני רוצה לעשות". עוד נטען, כי הנאשם התנפל על המתלוננת, אחז בה באיזור כתפיה ובצווארה בשתי ידיו, החל לחנוק אותה, והפילה על מיטה שהיתה במקום. הוא הורה לה לשתוק ולהוריד את בגדיה, שאם לא כן, יעשה זאת במקומה, ו"יהרוג אותה במקום". נטען, כי בהמשך, עלה הנאשם על המתלוננת והפשיטה בכוח מבגדיה, כשהוא מכה בה בסטירות ובאגרופים - בפניה, בלחייה, בשפתיה, בבטנה ובכתפה. המתלוננת בכתה וביקשה מן הנאשם כי יחדל ממעשיו, תוך שהיא מנסה להדוף אותו ואף שרטה אותו בניסיון להשתחרר. על-פי הנטען, חרף התנגדותה, המשיך הנאשם להכותה, וגרם לה לשריטות בפניה, לחבלות בצד השמאלי של בטנה ובכתפה הימנית ולדימום בשפתיה. עוד נטען, כי תוך כדי התנגדותה של המתלוננת, נישק הנאשם את המתלוננת על צווארה, על פניה ועל חזה, והמתלוננת ניסתה להסתיר את איבריה, ולמנוע נגיעותיו בחזה. הנאשם הפשיל את מכנסיו ותחתוניו והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת, חרף התנגדותה של האחרונה, אשר בכתה, צעקה וניסתה לשלב רגליה. הנאשם אמר למתלוננת כי "תשתוק", ניסה לנשקה וחדל ממעשיו רק לאחר שבא על סיפוקו.

4.    הנאשם כפר באשמה. במסגרת גדר הכפירה (ראו פרוטוקול הדיון מיום 14.4.11) פירט הנאשם כי פגש במתלוננת ביום 12.12.10 והציע לה להתלוות אליו. לגרסתו, לא נדרשו ניסיונות לשכנע את המתלוננת לבוא עימו, והוא לא הציע זאת מספר פעמים. לטענת הנאשם, השניים ישבו על ספסל, ליד בית-כנסת הסמוך לבניין מגוריו. בהמשך, ולאחר שהמתלוננת התלוננה שקר לה, נכנסו לשבת במחסן המצוי בבניין, בו נהגו לשבת גם בעבר, ושתו וודקה. למקום הגיעו שניים מחבריו של הנאשם, ששהו במקום כמחצית השעה. הנאשם אישר כי לאחר לכתם של החברים, נעל את דלת המחסן; ואולם, הוא הכחיש כי התנפל על המתלוננת, איים עליה או אחז בה בדרך המפורטת בכתב האישום, וטען כי קיים עימה יחסי מין בהסכמה. ההגנה הרחיבה ופירטה כי "כחלק מהאקט בהסכמה הוא ניסה להוריד את בגדיה, היא השיבה לו במילה 'לא', ולאחר מכן הורידה את בגדיה בעצמה. הוא לא תקף אותה. הנאשם מודה שהוא נתן לה כאפה בתגובה לשריטה שהיא שרטה אותו, אבל זה ללא קשר לאירועים המתוארים...". עוד הכחיש הנאשם כי המתלוננת ניסתה להתנגד למעשיו, כמפורט בכתב האישום.

5.    במסגרת פרשת התביעה, נשמעו בפנינו המתלוננת וגורמים שונים, אשר שמעו מפיה על האירוע - אחותה - אורלי; חברותיה - רחל ואביבה, מפקדתה - רס"ן עמית מנצור וקצינת הת"ש הפיקודית - רס"ן לימור מזרחי. כן שמענו את עדויותיהם של גורמי המשטרה הצבאית החוקרת (מצ"ח), אשר טיפלו בחקירת האירוע.

6.    במסגרת פרשת ההגנה שמענו את עדותו של הנאשם ואת עדותו של חברו - אסנקו, אשר נכח במחסן לפני האירוע הנטען.

2. תמצית ראיות הצדדים

2.1 ראיות התביעה

2.1.1 המתלוננת

7.    ראשונת העדים היתה המתלוננת. היא פירטה בפנינו באריכות את הרקע להיכרותה עם הנאשם; את השתלשלות האירועים ביום ה-12.12.10, העומדת ביסוד כתב האישום, ואת תגובותיה ומעשיה בעקבותיה. להלן יפורטו עיקרי עדותה.

נסיבות הכרותה של המתלוננת עם הנאשם

8.    המתלוננת סיפרה כי התגייסה בחודש פברואר 2010, והוצבה כפקידה בפיקוד מרכז. את הנאשם הכירה בירושלים, בשכונת מגוריה של אחותה, וזאת עוד קודם לגיוסה.  בשלב מסוים, עברה המתלוננת לגור עם אחותה בירושלים, ואז "התקרבה" יותר לנאשם, והם נהגו להיפגש ולשבת יחד, וכן לשוחח בטלפון. עם זאת, המתלוננת הדגישה, כי בינה לבין הנאשם לא היה כל קשר רומנטי ("שום דבר חוץ מידידות" - עמ' 3, ש. 20-26).

9.    זמן מה לאחר גיוסה, החל הנאשם לשרת כטבח ביחידתה, ו"עוד יותר התקרבנו". הנאשם היה מביא לה ולחיילים אחרים אוכל, והם נהגו לשבת ולעשן יחד, לצחוק ולשוחח. כאשר היתה מתפנה מעבודתה, היתה נוהגת לבקר את הנאשם בחדר האוכל; ולעיתים הם אף יצאו מן הבסיס יחד.

האירוע מושא כתב האישום

10.המתלוננת מסרה כי ביום 12.12.10, יום א' בשבוע, שהתה ב"חופשה מיוחדת" מיחידתה. באותו יום ביקרה את חברתה רחל במקום עבודתן המשותף, והן יצאו משם יחד. בשוק מחנה יהודה נפרדו השתיים, והמתלוננת המשיכה בדרכה לביתה. כשהגיעה לתחנה המרכזית, פגשה בנאשם, אשר שהה במחיצת דודו. הנאשם ביקש מן המתלוננת כי תתלווה אליו לקנות דבר מה להוריו, וכי תמשיך עימו לביתו, כך שיוכלו "לשבת יחד". לאחר שנכנסו לאחת החנויות במקום,  עלו השניים על האוטובוס. לדברי המתלוננת, כאשר הגיע האוטובוס למקום מגורי אחותה, התלבטה האם לרדת, שכן אמורה היתה לעבוד למחרת; ואולם, לבסוף הסכימה להמשיך עם הנאשם. כשהגיעו לשכונת מגוריו, עלה הנאשם לביתו, להניח את הדברים שקנה, והמתלוננת המתינה לו. לאחר מכן, ביקש הנאשם כי תמתין לו שוב, והלך למכולת כדי לרכוש שתייה. כשחזר, ביקש כי ישבו במחסן, והמתלוננת הסכימה, תוך שציינה כי אינה מתכוונת להישאר זמן רב. היא אישרה כי ישבה בעבר עם הנאשם באותו מחסן.

11.לדבריה, לאחר שהתיישבו במחסן, מזג הנאשם לשניהם שתייה, והיא אמרה כי אינה רוצה לשתות. הנאשם שתה ו"נראה מסטול", וגם היא שתתה מעט. המתלוננת ביקשה מן הנאשם כי יתקשר לחברתה מהבסיס, אביבה, שכן "לא היה לי פלאפון באותו יום ולא היו לי שיחות באותה תקופה"; הנאשם עשה כן, והמתלוננת סיפרה לאביבה כי פגשה בנאשם, וכי הם יושבים במחסן.

12.לאחר מכן התקשר הנאשם לחבריו, ולמחסן הגיעו שלושה חברים - דניאל, אסי ואצ'נפי - אשר שתו אף הם מן הוודקה. המתלוננת הדגישה כי הנאשם שתה חלק גדול מתכולת הבקבוק עוד לפני הגעתם. לדבריה, אסי ואצ'נפי עזבו ראשונים את המקום, ולאחר מכן עזב גם דניאל, בציינו כי יחזור בעוד כמה דקות, כי "הוא באזור".

13.המתלוננת ציינה כי לאחר עזיבתם, ביקשה גם היא ללכת, והרימה את תיקה ואת המעיל שהסירה קודם. אז, ניגש אליה הנאשם, דחף אותה, הפיל אותה, הצמיד את הספה לדלת וסגר את הדלת בחוט ברזל, כך שלא יכלה לצאת. היא שאלה את הנאשם מה הוא עושה, והוא השיב ש"תסתום את הפה". המתלוננת ציינה כי החלה לדבר עם הנאשם, אך הוא לא הקשיב לה; היא החלה לצרוח, והנאשם חנק אותה, וכיסה את פיה בידו. לדבריה, ניסתה להשתחרר מאחיזתו, ותפסה את כפות ידיו בציפורניה, תוך שהיא שורטת את הנאשם, אך חרף ניסיונותיה לא הצליחה להשתחרר מאחיזתו. עוד ציינה כי ניסתה לדבר על ליבו של הנאשם, ואמרה לו כי מעשה כאמור יכול לקרות גם לאחיותיו, אך הנאשם אמר כי זה לא מעניין אותו. כאשר ניסתה להשתחרר, הכה אותה, כך שדם ירד משפתה העליונה ולכלך את מדיה ושפתה התנפחה. לדבריה, כל אותה עת קיוותה כי דניאל, אשר אמר כי הוא עתיד לשוב, אכן יחזור למקום. עוד ציינה המתלוננת שהנאשם אמר לה כי "זה משהו שעד עכשיו חלמתי לעשות ו[כ]שהייתי בא אליך ומנסה לדבר איתך עד עכשיו לא הקשבת לי והתעלמת ממני". המתלוננת הוסיפה כי ביקשה מן הנאשם להטיל את מימיה, בתקווה כי ייעתר לה וכך תוכל לברוח, אך הנאשם אמר לה כי לא תצא משם, וכי היא יכולה להטיל מימיה במחסן. בהמשך, דרש הנאשם כי תוריד את בגדיה, ואמר כי אם לא תעשה כן, יפשיטה. כאשר סירבה, תפס אותה ושכב עליה. היא ציינה כי התיישבה וניסתה לשנות נושא ולשאול מה עם דניאל, אך הנאשם אמר לה שלא תשנה נושא, וכי דניאל לא יבוא. אז תפס אותה הנאשם בחוזקה בזרועותיה, תפיסה אשר הותירה לאחר מכן סימן כחול על זרועה, הפיל אותה שוב על המיטה, והחל להפשיטה. לדבריה, התפרעה וניסתה להשתחרר מאחיזתו, אך הנאשם היה חזק יותר, והיא לא הצליחה לעשות כן. כאשר צעקה, אמר לה כי "תסתום", וכל העת ציין כי אם לא תעשה את מה שיאמר, יעשה זאת בעצמו (עמ' 7-9). לדבריה, בשלב מסוים עלה בידיה להתיישב, ואז פתח הנאשם את כפתורי חולצתה, הוריד את חולצתה ואת גופייתה, הפיל אותה שוב על המיטה וניסה להסיר את חזייתה, כשהוא נוגע בחזה בשתי ידיו, תוך שהיא מנסה לגונן על עצמה ולהסתיר את גופה בידיה. לדבריה, הנאשם הפיל את נעליה באמצעות נעליו ואז פתח את חגורת מכנסיה והוריד בתנועה אחת את מכנסיה ותחתוניה יחדיו. לדבריה, ניסתה להתכסות במשהו ולשלב את רגליה, כשהיא צועקת וצורחת, ואז הנאשם "הביא לי כאפות" על הלחיים, והיא ניסתה להגן על פניה בידיה. הנאשם, אשר היה עם חולצה אך ללא מכנסים, ניסה להפריד בין רגליה, ובשלב זה "לא היה לי כוח וקול לצעוק או לעשות כלום אז פשוט השתתקתי, לא אמרתי כלום, לא היה לי כוח לנסות להוריד אותו ממני, הוא היה הרבה יותר חזק ממני, ואז הוא בא ממש...הוא הכניס את איבר המין שלו לאיבר מין שלי, לא היה שום דבר חוץ מזה...וכמה שניסיתי להשתחרר ממנו, שום דבר לא עזר לי". לדבריה, לאחר כמה זמן, עזב אותה הנאשם, והיא קמה; הנאשם זרק לעברה את מדיה המוכתמים בדם, הזיז את הספה ופתח את הדלת. כשעמדה לצאת, עמד ליד הדלת ושאל: "את מתכוונת להתלונן עלי?"; היא לא ענתה ויצאה. הנאשם שאל האם היא רוצה שילווה אותה, והיא הלכה מן המקום מבלי להשיב לו (עמ' 11-10).

מעשי המתלוננת בתכוף לאירוע

14.המתלוננת מסרה כי כשיצאה מן המחסן הבחינה ברכב ובו שני אנשים "שאותם אני לא מכירה אישית, אבל זה אנשים שהיו באים הרבה לבקר חבר באיזור שאחותי גרה בו". אותם אנשים כי היא בוכה והציעו לעזור לה ולהסיעה לביתה, אך היא סירבה לנסוע עימם, והם ליוו אותה ברגל. לדבריה, בעקבות מה שקרה, פחדה גם מאותם אנשים, ולא דיברה עימם כלל, ואפילו לא הודתה להם (עמ' 12).

15.כשהגיעה לבית אחותה, ישבו אחותה וחברה בסלון. המתלוננת נכנסה אל הבית, כשהיא אוחזת את פיה בידה, בשל הדם שזלג משפתה, ורצה ישר למקלחת. אחותה ביקשה כי תפתח את דלת המקלחת ושאלה מה קרה, אך המתלוננת לא פתחה. כשהבחינה אחותה בדם שעל מדיה, ניסתה לדובב אותה, אך המתלוננת אמרה לה כי אינה רוצה לדבר. לדבריה, באותו יום לא סיפרה לאחותה דבר, ורק למחרת סיפרה "חלק ממה שהיה, היא אפילו לא יודעת שזה הוא, ואמרתי לה שהיה מצב שמישהו הרביץ לי" (עמ' 12).

16.המתלוננת מסרה עוד כי למחרת היום לא הלכה לעבודה, הגם שהיתה אמורה לעשות כן. חברתה רחל, עימה קבעה ללכת לעבודה, התקשרה לאחותה, על-מנת לשאול האם המתלוננת אמורה להגיע למקום העבודה, ובעקבות זאת שבה אחותה וביקשה ממנה כי תספר לה מה קרה.