הכרעה בערעור בעניין סדר הבאת הראיות בהתנגדות לצוואה

א.         בקשת רשות ערעור על החלטתו מיום 21.11.07 של בית משפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (כב' הש' ו. פלאוט) בתע 10550/06; 10553/06 בה נקבע כי המבקש הוא אשר יפתח בהבאת ראיותיו, וכן נדחתה בקשת המבקש לסכם בכתב את טענותיו המקדמיות, לפיהן מנועה המנוחה מלערוך צוואה חדשה וכי צוואתה החדשה מנוגדת לסעיף 42 ב' לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: " חוק הירושה").

אני מחליטה לתת רשות ערעור ולדון בבקשת רשות הערעור כבערעור.

ב.         העובדות העיקריות הצריכות לענייננו הן כדלקמן:

המערער הוא בנו היחיד של מר דב-ברנהרד הירשהורן ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר נפטר ביום 23.9.03. המנוח היה נשוי בשנית, מאז שנות השישים, לגב' גרטרודה הירשהורן ז"ל (להלן: "המנוחה") אשר נפטרה ביום 12.1.06. למנוח ולמנוחה לא היו ילדים משותפים.

למנוחה היתה בת יחידה מנישואיה הקודמים, גב' נעמי יפה ז"ל אשר נפטרה בתחילת שנות השמונים. המשיב 4 היה בעלה של נעמי יפה ז"ל, והמשיבים 1 - 3 הם ילדיו של המשיב 4 ונכדיה של המנוחה.

ביום 20.7.94 ערכו המנוח והמנוחה צוואה (להלן: "הצוואה ההדדית") אשר על פיה, במות האחד, יירש הנותר בחיים את כל רכושו, ובמות השני יורשיהם יהיו המערער ב 3/6 חלקים והמשיבים 1 - 3, אשר יקבלו כל אחד מהם 1/3. עוד נקבע בצוואה כי במות אחד הצדדים, לא יוכל הנותר בחיים למכור את בית המגורים של המנוחים.

המנוח, כאמור, נפטר ביום 23.9.03.

ביום 6.11.03, כחודש וחצי לאחר פטירת המנוח, ערכה המנוחה צוואה חדשה (להלן "הצוואה המאוחרת") לפיה מצווה את כל רכושה, לאחר מותה, למשיבים

1 - 3, בחלקים שווים.

ביום 4.1.04, הגישה המנוחה בקשה לקיום הצוואה ההדדית לרשם לענייני ירושה ועתרה למתן צו לקיום צוואה. צו קיום צוואה ניתן על ידי כב' הרשם ביום 16.2.04. ביום 12.1.06 נפטרה המנוחה. עם פטירת המנוחה, הגיש המערער תובענה לבית המשפט לענייני משפחה במסגרתה עתר וקיבל סעדים זמניים בשל חשדות להעלמת נכסים. עוד הגיש המערער בקשה לקיום הצוואה ההדדית.

המשיבים 1 - 3 הגישו התנגדות לקיום הצוואה ההדדית ובמסגרתה ביקשו ליתן צו לקיום הצוואה המאוחרת, בטענה כי הצוואה ההדדית בוטלה ע"י הצוואה המאוחרת. בנוסף, הגישו המשיבים (יחד עם המשיב 4), כתב הגנה במענה לתובענה אשר הוגשה כנגדם.

המערער הגיש בתגובה התנגדות למתן צו לקיום הצוואה המאוחרת.

ביום 21.11.07 התקיים דיון, במעמד הצדדים, במהלכו הסכימו כי אין צורך בהגשת כתבי טענות נוספים. במסגרת הדיון טען המערער, כי הצוואה המאוחרת אינה צוואה כלל, שכן אין אימות של עדי הקיום כפי הקבוע בסעיף 20 לחוק הירושה. בנוסף, טען כי הגשת בקשה למתן צו לקיום הצוואה ההדדית, על ידי המנוחה, חודשיים לאחר עריכת הצוואה המאוחרת, מבטלת, למעשה, את הצוואה המאוחרת ומאשרת את הצוואה ההדדית. גם לעניין זה סבר המערער כי אין צורך בשמיעת ראיות. כמו כן טען המערער, כי המנוחה לא ידעה עברית והצוואה לא הוקראה לה, לא תורגמה לה ולא פורט כך בגוף הצוואה. לטענת המערער משלא הוקראה הצוואה ולא תורגמה, מועבר נטל הראיה למשיבים, המעוניינים בקיום הצוואה המאוחרת להוכיח, בראיות, כי המצווה הבינה את משמעות הצוואה ואת תוכנה, הן מההיבט הפורמאלי והן מן ההיבט המהותי. המערער סבר כי ראוי לאפשר לצדדים לסכם את הטענות המשפטיות, טרם שמיעת הראיות, שכן יש באלו כדי לייתר את שמיעת הראיות, בציינו: "אני סבור שיש מקום לסכם בכתב בטענות המשפטיות. אך אפשר גם לשמוע ראיות בעניין זה, ואם ביהמ"ש קובע את התיק להוכחות, אבקש שחברי יתחיל בהבאת הראיות".

מנגד טענו המשיבים להעדר כל פגם צורני או פגם אחר בצוואה המאוחרת שנחתמה בפני העדים, לאחר שהמצווה הצהירה בפניהם כי זו צוואתה. בנוסף, טענו המשיבים כי אין בהגשת הבקשה לקיום הצוואה ההדדית כל ביטול מכללא של הצוואה המאוחרת, וכי על המערער מוטל הנטל להוכיח את טענותיו לעניין השפעה בלתי הוגנת או כשרות המנוחה לצוות.

בתום הדיון, קבעה השופטת קמא כדלקמן:

"לא שוכנעתי, כי נפל פגם מהותי או פורמאלי בצוואה המאוחרת.

הצוואה ערוכה, לכאורה, כנדרש, כך גם האימות שנחתם ע"י העדים בסופה".

(עמ' 8 לפרטיכל הדיון מיום 21.11.07).

כן קבעה כך השופטת קמא, כי הסוגיה הראשונה שתידון הינה סוגיית תוקף הצוואה האחרונה. לענין זה, עול ההוכחה מוטל על המתנגד לקיומה של הצוואה האחרונה, הוא המערער, ועל כן, עליו לפתוח בהבאת הראיות. לאור האמור, נקבעה ישיבת הוכחות.