הכרה באבהותו של פליט זר מגאנה שהוצא נגדו צו גרוש על קטין בן לישראלית מבלי לבצע בדיקה גנטית.

1.         תביעה להצהיר על התובע מס' 3 כאביו של הקטין-התובע מס' 1 יליד 12.12.10, בנה של התובעת מס' 2.

התובעים מס' 2 ו-3, בני זוג שנישאו זל"ז ב-15.7.09מבלי שנישואיהם נרשמו במשרד הפנים בהיות התובע 3 אזרח חו"ל השוהה באופן בלתי חוקי בארץ.

בתחילת ההליך עמדת המדינה היתה, כי יש להורות על ביצוע בדיקה גנטית, כפי שיש לנהוג בתביעות כאלה וביתר שאת, משלקביעה בעניין אבהותו של התובע, פליט מגאנה שכנגדו הוצא צו גירוש, תהא השלכה, מעבר ליחסים שבין הצדדים.

בסוף ההליך ולאחר שנשמעו ראיות התובעים, הותירה ב"כ היועמ"ש את ההכרעה בסוגיה לשיקול דעתו של בית המשפט, אם כי הבהירה, כי בכל מקרה, כל שניתן לרשום במרשם האוכלוסין יהא זה שמו הפרטי של האב, מאחר והוא חסר מעמד בישראל וחוק מרשם אוכלוסין תשכ"ה - 1965, לא חל עליו. 

2.         עפ"י התביעה, הצדדים נישאו זל"ז בבית הדין השרעי ב- *** ביום 15/7/09. החתונה נערכה ביום 25/12/09.

נטען בתביעה, כי הצדדים נושאים במשותף בנטל גידולו של הקטין, חיים תחת קורת גג אחת ומנהלים משק בית משותף, וכי עקרון טובת הילד  מצדד ברישומו של התובע כאביו של הקטין.

התובעים טענו, כי ביצוע בדיקה גנטית כרוך בהוצאות, ובנסיבות מקרה זה אין לחייבם בביצועה כתנאי הכרחי לשם קבלת התביעה.

3.         לאחר ששקלתי את טענות הצדדים והעדויות שנשמעו לפניי הגעתי למסקנה, כי אין לחייב במקרה זה את התובעים בביצוע בדיקה גנטית, לצורך הוכחת אבהותו של התובע על הקטין, וניתן להסתפק בראיות הסובסטנטיביות שהוצגו לפניי, לצורך הכרה באבהותו.

אמנם, דרך המלך לקביעת אבהות היא עריכת בדיקה גנטית.  עם זאת בית המשפט מוסמך לפסוק בתביעת אבהות, גם ללא צורך בביצוע בדיקה כאמור ( ראה לעניין זה ע"מ (י-ם) 564/04 מדינת ישראל נ' ב.ש.ש, מיום 27/9/04 [פורסם בנבו] ) ועל סמך ראיות אחרות שיוצגו לפניו.

4.         בטרם אפנה לראיות שהובאו לפניי רואה להזכיר בהקשר שלנו את פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ 10533/04 איל ויס נ' משרד הפנים, מיום 28/6/11 (פורסם במאגרים המשפטיים המקוונים), בהתייחסו שם לדרישת המשיב, כפי שהוצגה בשעתו, לביצוע בדיקת רקמות, כל אימת שמתעוררת שאלת אבהותו של נתין זר על ילד ישראלי.

העתירה שם נסובה סביב נהלי משרד הפנים הנוגעים לדרכי קביעת אבהות לילד שנולד לבני זוג מעורבים, האחד ישראלי והאחר זר, לצורך קביעת פרטי האב ופרטי הילד במרשם האוכלוסין ( "נוהל הרישום" ) והן למטרת קביעת מעמדו האזרחי של הילד בישראל ( "נוהל המעמד" ).

            בית המשפט העליון ציין, כי נוהל הרישום שקבע משרד הפנים מבחין בין בני זוג ישראליים לבין בני זוג מעורבים, כך שבקשר לאחרונים, ככלל, נקודת המוצא היא, כי אין די בהצהרה משותפת בדבר אבהות, ונדרשות ראיות נוספות לקיום חיים משותפים של בני הזוג, וככל שלא הוכרה הזוגיות טרם ההוריה, יידרשו בני הזוג לספק ראיות נוספות בעניינה, לרבות פסק דין אבהות, נוסף על הצהרתם בדבר האבהות, כאשר לצורך מתן פסק דין כאמור יבקש נציג היועמ"ש עריכת בדיקה גנטית.

            צוין, כי הדרישה להוכחת חיים משותפים קודם להוריית הקטין ובמיוחד הדרישה לקבלת פסק דין אבהות, העשויה להיות כרוכה בדרישה לבצע בדיקה גנטית, הנן דרישות קשות ומכבידות.

            הנוהל האמור מהווה סדר גורף החל  על בני זוג מעורבים שזוגיותם לא הוכרה טרם הוריית הקטין, בין אם בן הזוג הזר הוא הטוען לאבהות ובין אם אם הקטין היא בת הזוג הזרה.

בית המשפט ציין, כי הרציונל העומד ביסוד אותו הסדר גורף הוא,  כי בבני זוג מעורבים קיים לכאורה חשש, כי הצהרת האבהות תנוצל כדי להשיג מעמד אזרחי בישראל לילד או לבת הזוג הזרה, וכי הרווח המשני עלול להניע את המצהיר להצהרת שקר בדבר אבהותו.

            כבוד השופטת פרוקצ'יה הבהירה, כי כאשר מדובר בטוען לאבהות שהוא זר, כבמקרה דנן, והילוד הוא בן לאם ישראלית, החשש מפני הצהרת-שווא על אבהות לצורך השגת מעמד אינו בעל עוצמה ניכרת, שכן הקטין רוכש ממילא מעמד בישראל מכוח אמו הישראלית, גם בלא הצהרת האבהות.

אשר לטוען לאבהות, שהוא נתין זר, זה לא ירכוש, דרך-כלל, מעמד בישראל מכוח אבהותו לילד ישראלי, שכן למעט במקרים חריגים ביותר הכרוכים בנסיבות הומניטאריות יוצאות-דופן, הורים אינם זכאים להיבנות מזכויות ילדיהם הקטינים לצורך קבלת מעמד בישראל.

בהתאם לאמור נקבע, כי בנסיבות אלה ( כשהטוען לאבהות הוא הנתין הזר ) החשש להצהרת שווא לעניין אבהות הוא קטן, מה גם והצהרה כוזבת גוררת אחריה עבירה פלילית שלצידה עונש של מאסר. לא רק זאת, אלא שבעקבות הרישום במרשם מתחייב האב בחובות מזונות ואחרות. כל האמור מפחית מהחשש להצהרת אבהות כוזבות.

על רקע האמור נפסק, פה אחד, כי ההסדר הגורף על-פי הנהלים, החל על כל בני הזוג המעורבים שזוגיותם לא הוכרה קודם להוריית הקטין, בלא יוצא מן הכלל, אינו עומד במבחן הסבירות והמידתיות, מן הטעם כי עוצמת החשש מפני הצהרות-כזב מוקהה במידה רבה עקב גורמים שונים הפועלים למזעורו, במקרה והטוען לאבהות הוא הזר.