הכהן ואח' נ' אל-על נתיבי אויר לישראל בעמ

פסק דין

רקע

1.התובעים רכשו מהנתבעת כרטיסי טיסה לאמסטרדם לטיסה אשר אמורה היתה לצאת ביום 3.11.06 בשעה 3:40 ולחזור ארצה ביום 5.11.06 בשעה 13:15. במהלך שהייתם, תכננו התובעים לצפות בהופעה של אמן ידוע ואף רכשו מראש כרטיסים להופעה זו.

2.בין התאריכים 1/11/06-5/11/06 היו עיצומים של עובדי ההסתדרות, ובכללם עובדי רשות שדות התעופה, עיצומים אשר גרמו, בין היתר, לשיבוש בהמראת הטיסות. לנתבעת עצמה לא היה כל קשר לעיצומי העובדים ועובדיה עבדו כרגיל.

כאשר התובעים הגיעו לשדה התעופה, נאמר להם על ידי נציגי הנתבעת כי לא יוכלו לטוס בטיסה המיועדת, שכן היא מלאה. הנציגים הציעו לתובעים לטוס לאמסטרדם בטיסה מאוחרת יותר, דרך מדינה אחרת או חלופות אחרות, אולם בסופו של יום, לאחר שלטענת התובעים הפעילו לחץ על עובדי הנתבעת, הועלו לטיסה, שהמריאה באיחור של 8.44 שעות.

3.התובעים נחתו בשדה התעופה בהולנד וגילו כי מזוודתם היחידה, אשר נמסרה בשדה התעופה בישראל, לא הגיעה עם המטען של יתר הנוסעים. לטענת התובעים, כל יתר הנוסעים קיבלו את חפציהם, זולת התובעים.

בדיעבד התברר כי המזוודה כלל לא עזבה את משרדי הנתבעת בישראל ולא הועברה לטיסה.

לאור האיחור בטיסה, איחור אשר נגרם כאמור, בשל עיצומי העובדים ברשות שדות התעופה, אחרה טיסתם של התובעים לנחות בהולנד ולאחר העיכוב הנוסף שנגרם לתובעים בחיפוש אחר מזוודתם, הגיעו למלון בשעה מאוחרת. לטענתם, לאור המצב, נאלצו לאכול את ארוחת הערב במסעדת המלון היקרה, במקום לתור אחר מסעדה זולה יותר בעיר.

למחרת, נאלצו התובעים לרכוש לעצמם פרטי לבוש וכלי רחצה, בשווי כולל של 1,122.78 ₪, זאת במקום לנצל את הזמן לטיול בעיר, כפי שתכננו.

כתוצאה מכך, לטענת התובעים, יצאו באיחור לעיר רוטרדם בה נערכה ההופעה- היא עיקר הטיול- והפסידו את היכולת להנות מן המלון היקר שהוזמן עבורם מראש.

4.לטענת התובעים, מאחר ושילמו עבור טיסה סדירה בחברת טיסה ידועה ובעלת מוניטין, היתה להם ציפייה סבירה כי הטיסה תצא כמתוכנן ולא ייהרס הטיול. התובעים עותרים לחייב את הנתבעת בתשלום עבור הפריטים שנדרשו לרכוש לעצמם במקום המזוודה האבודה ובתשלום פיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לתובעים בשל יחס עובדי הנתבעת אליהם בשדה התעופה טרם הטיסה להולנד וכן בשל בזבוז הזמן שנכפה עליהם בתוצאה מן הצורך לתור אחר פרטי לבוש וכלי רחצה, במקום לנצל את השהות בהולנד לטיול והנאה.

5.הנתבעת טענה כי עילת התביעה הינה בגין נזקים, לכאורה, שנגרמו לתובעים ולכבודתם בתובלה אוירית ומשכך, חלה על התביעה אמנת ורשה.

באשר לאיחור בטיסה, טענה הנתבעת כי היא אינה נושאת באחריות לאיחור בשעת המראת טיסתם של התובעים, שכן איחור זה נבע מהשבתת שדה התעופה ולכן, אינו באחריותה.

עוד טענה הנתבעת כי היא כפופה לאמנת ורשה, הקובעת כי בכל שאלה של נזק תחול האמנה בלבד ואין תחולה לכל חוק אחר. לפי סעיף 20 לאמנה, ככל שנציגי הנתבעת עשו ככל יכולתם על מנת למנוע את הנזק, לא ניתן להשית על הנתבעת את האחריות לנזק שנגרם. הנתבעת טוענת כי עשתה כל שביכולתה על מנת להביא את התובעים ליעדם, קרוב ככל שניתן למועד שהוזמן על ידם ועל כן, לפי האמנה, אין להטיל עליה כל אחריות לנזק שטוענים לו התובעים.

באשר לטענה בדבר אי הגעת הכבודה, באשר להובלת המזוודה, טוענת הנתבעת כי מכוח החוק, האמנה וצו התובלה האווירית (זכויות משיכה מיוחדות) תשל"ט-1978, מוגבלת היא במתן פיצוי בסך 105 ₪ לכל קילוגרם ממשקל המזוודה.

הנתבעת טענה כי היו מקרים נוספים בהם נוסעים לא קיבלו את כבודתם בשל אותה שביתה ולדבריה, הסיבה לכך שהמזוודה לא הגיעה ליעדה, היתה שביתת נמל התעופה. הנתבעת טענה כי תביעת התובעים לפיצוי בגין הכבודה, התיישנה ומשכך, יש לדחותה.

דיון

6.חוק התובלה האווירית, תש"ם – 1980 (להלן: "חוק התובלה"), בסעיף 2 בו, מחיל את האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה אווירית בינלאומית (להלן: "האמנה"), באופן הבא:

"על תובלה אוירית, שמקום היציאה ומקום היעוד שלה נמצאים לפי תנאי ההסכם בין הצדדים בשטחן של שתי מדינות שהן צדדים לאמנת ורשה, או בשטחה של אחת מהן בלבד שהיא צד לאמנת ורשה והוסכם על מקום חניה בשטחה של מדינה אחרת, יחולו הוראות אמנת ורשה."

אמנה זו קובעת את אחריות חברת התעופה בהובלת נוסעים ומטענם בין המדינות שקיבלו על עצמן אמנה זו, ביניהן ישראל והולנד, הרלבנטיות לתביעה זו ובסעיף 24 קובעת כי במקרים בהם חלה האמנה, כל תביעת נזק תהיה כפופה לתנאי האמנה.