היתר לשאת אשה אחרת לאור מחלת הנפש של האשה החוקית

הצדדים נישאו כדמו"י לפני כ-17 שנה. מנישואים אלו נולדו להם שלשת ילדיהם: (16), (15), (10). ביום 14.10.90 הגיש הבעל את תביעתו לגירושין בגין בעיותיה הרפואיות-נפשיות של האשה. לטענתו, סובלת האשה ממניה-דפרסיה, ניסתה להתאבד ומסוכנת לעצמה וסביבתה. ביום ט' אייר תשנ"א הגיש הבעל כתב תביעה מתוקן בו ביקש לדון בכרוך לגירושין גם בנושא מזונות האשה, החזקת הילדים, מזונותיהם וחלוקת הרכוש. במהלך הדיונים התרשם ביה"ד אל נכון כי תביעת הגירושין הינה כנה, וכי העניינים שנכרכו בגירושין, נכרכו כדין ובכנות, בכדי להסדיר אחת ולתמיד את כל העניינים השנויים במחלוקת בין הצדדים ולעשות זאת במהירות וביעילות המירבית.

ביום כ"ב סיון תשנ"א הוציא ביה"ד, לבקשת ב"כ הבעל, צו ללשכת הרווחה בקדומים, להגיש תסקיר לביה"ד על מצב המשפחה ומצב החזקת הילדים. כן הורה ביה"ד להזמין לדיון הקרוב את אחיות האשה, וזאת בכדי לנסות ולמנות אפוטרופוס לאשה מקרב בני משפחתה. ביום י"ג תמוז תשנ"א (25.6.91) התקיים דיון בו הופיעו אחות האשה, ובעלה. הבעל עצמו לא הופיע עקב אישפוזו בגין התקף לב (מאוחר יותר עבר הבעל ניתוח מעקפים, ולדברי בא-כחו יתכן ויהיה צורך בהשתלת לב). במהלך הדיון חזר ב"כ הבעל על טענת הבעל בכתב התביעה כי האשה היתה חולה קודם הנישואין והעלימה זאת מן הבעל. יש לציין כי באותה ישיבה בה הופיעה אחות האשה, הוכחשו דברי הבעל, ולדבריה הבעל ידע היטב את מצב הנפשי של אשתו ואף ישנו עד עם מסמכים אשר יוכיחו את דבריה.

כמו כן בתאריך ט"ז שבט תשנ"ב בה הופיעה האשה לביה"ד הוכחשו ג"כ דברי הבעל ע"י האשה, אשר לטענתה הבעל דיבר עם הרופא המטפל אשר נתן לבעל דיווח על מצבה הבריאותי של האשה. אך לדברי הבעל הוא שוחח עם הרופא רק לאחר שכבר נישאה לו ולדבריו הרופא אמר שזו רק הפרעה קלה באישיות, ולאחר מכן התברר שזו הפרעה קשה.

ב"כ הבעל העלה תביעה חילופית להיתר נישואין ופירט את נושא הרכוש שנכרך בגירושין. בהתאם לסעיף ל' לתקנות הדיון, רשאי תובע להעלות תביעות-אגב במהלך הדיון, ואין צורך להגישן בכתב, ודי להן אם הם נרשמו בפרוטוקול - כפי שאכן נעשה במקרה זה.

ביה"ד ניסה לשכנע את אחות האשה להתמנות כאפוטרופוס על האשה, אולם ללא הצלחה. כיון שכך החליט ביה"ד לפנות לקרן לטיפול בחסויים למנות אפוטרופוס עבור האשה. ביום 25.8.91 התקבל בביה"ד העתק מכתבו של מנכ"ל הקרן לטיפול בחסויים לעו"ד נילי מימון, נציגת היועץ המשפטי לממשלה במשרד העבודה והרווחה, ממנו עולה כי הקרן לטיפול בחסויים אינה מוסמכת להגיש בקשות למינוי אפוטרופוס, ועל כן הועברה הועברה פניית ביה"ד לעו"ד נילי מימון.

ביום 2.9.91 התקבל בביה"ד מכתבו של עו"ס פנחס גרבר מלשכת הרווחה בקדומים, ממנו עולה המלצה חד-משמעית שכל הילדים יהיו בהחזקת האב.

לאחר שלא הצליחו נסיונות ביה"ד למנות לאשה אפוטרופוס מבני משפחתה, כמו גם פניית ביה"ד לקרן לטיפול בחסויים, ולאחר שלא נתקבלה כל תגובה מנציג היועץ המשפטי לממשלה, כאמור לעיל, מינה ביה"ד ביום י"ז טבת תשנ"ב את המזכיר הראשי של ביה"ד, הרב בן ציון נהוראי, כאפוטרופוס של האשה פלונית לצורך הדיון בענין הגירושין והיתר הנישואין והעניינים הממוניים הכרוכים בכך, עד תום ההליכים.

ביום ג' שבט תשנ"ב התקיימה פגישה בין האפוטרופוס לבין הבעל וב"כ לצורך ניהול מו"מ. הבעל מסר את הצעותיו הכספיות, האפוטרופוס ניהל תרשומת על כך והיא מצויה בתיק אפוטרופוס 160/נב.

ביום ט"ז שבט תשנ"ב התקיים דיון בביה"ד בנוכחות הצדדים, האפוטרופוס וב"כ הבעל. ביה"ד הביא את הצדדים לידי הסכמה לנסיון קצר בו יבדקו הצדדים אם ניתן לשפר את הקשר ביניהם ולחיות יחד בשלום, כן הוסכם והוחלט כי במידה ולא יצליחו, יסודר ג"פ ביניהם ללא דיחוי, וביה"ד יקבע את התנאים. כן הסכימו הצדדים לקבל על עצמם כל פסיקה של ביה"ד בענין מזונות האשה והילדים וכן החזקת הילדים וכל ענייני הרכוש. הצדדים והאפוטרופוס חתמו על ההסכם. לאחר שהנסיון לא הצליח - וזאת בעטיו של הבעל כאשר לדבריו הוא אינו מסוגל נפשית להתקרב לאשתו, ולפיכך המצב נשאר כמות שהוא - התקיים ביום יט' אדר ב' תשנ"ב דיון נוסף בנוכחות הצדדים, האפוטרופוס וב"כ הבעל. בסיכומו של הדיון הארוך והממצה, החליט ביה"ד, בהסכמת הצדדים להפנות את בני הזוג לפרופ' עטרה קפלן-דינור מנהלת המחלקה לפסיכיאטריה בביה"ח הדסה עין כרם, לבדוק את מצבם ולהעביר חוו"ד ותסקיר על מצב האישה ועל מצב היחסים הבינזוגי והמלצותיה.

לבקשתה של פרופ' קפלן, ציוינו על ביה"ח שלוותה לשלוח אליה את סכומי המחלה המצויים בידם. לאחר עיכובים רבים, שמקורם בעיכוב משלוח סיכומי המחלה מביה"ד שלוותה, הגיעה חוות דעתה של פרופ' קפלן דינור. חוות הדעת מתארת בפרוטרוט את מצבה הטרגי של האישה והתרופות שהיא נוטלת וכן את מצבו של הבעל. בסיכום, כותבת פרופ' קפלן-דינור: גב' פלונית הנה אישה הסובלת מהפרעת אישיות חמורה בצורה קיצונית, כשבנוסף יש סימנים של מחלה מנית-דפרסיבית. בבדיקתי אני התרשמתי שיש גם סימני פגיעה מוחית (למרות בדיקות ראש תקינות). במהלך השנים, למרות אין סוף אשפוזים וטיפולים פסיכיאטריים שונים, בסה"כ מצבה הנפשי המשיך להתדרדר ותפקודה בחיי יום יום הלך וירד ובנוסף נפגע גם מצבה הגופני. הערכתי היא שגב' פלונית אינה מסוגלת לדאוג לעצמה. לאור נסיון העבר, אין לדעתי, סיכוי שטיפול ישנה את מצבה במידה משמעותית.

יש לציין, כי במהלך הדיונים התברר כי במשך השנים עשה הבעל, שהינו רופא במקצועו, רבות כדי לסייע לאשתו, ולהביא לשיפור במצבה, כך גם אמרה אחות האשה, ביום י"ג תמוז תשנ"א: "הבעל עשה הרבה למענה". פרופ' קפלן מציינת בחוות דעתה: "התקבל הרושם שמר פלוני הגיע לגבול היכולת להתמודד עם הפרעתה עוד לפני שקיבל את התקף הלב".

בעמ' 2 לסיכום המחלה מיום 10.1.86, מביה"ח שלוותה, שם כותב ד"ר א. אברמוביץ: "בקבלתה למוסדנו - החולה סירבה בתחילה לספר את כל עברה ובעיקר לא בפני בעלה. לאחר מספר ימים התברר שעד אותם הימים שמרה בסוד לפניו את עצם האשפוזים הפסיכיאטריים" - היינו, אלו שהיו לפני הנישואין - 6 פעמים בביה"ח רמב"ם במחלקה פסיכיאטרית ואשפוז במחלקה סגורה בביה"ח בלומנטל. אם כי, ניתן לומר כי לא סיפרה לבעלה על האישפוזים, אך ידע על מחלתה משיחתו עם הרופא המטפל, כגירסת האשה.

חוות הדעת של פרופ' קפלן הגיעה אמנם לביה"ד כבר ביום 10.12.92, ובפני ביה"ד היה איפוא כל החומר הדרוש בכדי להוציא פס"ד בתיק; עם זאת, נקבעה ישיבה נוספת, לא לצורך דיון, אלא על מנת למצות את האפשרות להגיע לגירושין, כהסכמת הצדדים ביום ט"ז שבט תשנ"ב. האשה סרבה. הבעל עמד על תביעתו לגט או להיתר נישואין, עקב מצב האשה, וטען עוד כי ברצונו להביא עוד ילדים, דבר שנבצר מאשתו, גם עקב מצבה הגניקולוגי - בעיות בחצוצרות ובכליות וסיכון גבוה.

והנה, לאחר העיון בנדון, בבואינו לדון בטענת הבעל שהיה כאן מקח טעות, אם אכן האמת כדבריו, שהאשה העלימה את מחלתה אשר חלתה בה עוד קדם הנישואין, יש לפנינו עילה ע"פ הדין לחייבה בגט, ואם תסרב יש להתיר לו לישא אחרת עליה.

והמקור לזה הוא בשו"ת דברי מלכיאל ח"ה סי' קפ"ח, דאם לא ידע מזה הוי ספק קידושין כמו בנמצא בה מום וכדקי י"ל בס' ל"ט ס"ה. וכבר כתב ה"ש בסי' קי"ז ס"ק כ"ד, דאם לא ידע מהמום כופין אותה לקבל גט, ומביא שם בשם הגליא מסכת קו"א סי' ה', דבכה"ג א"צ אפילו ק' רבנים להתיר לו לישא אחרת, וכן מסיק שם בדברי מלכיאל, שאם יגיד הבעל בחרם שלא ידע שהיתה שוטה וכשנודע לו לא נתרצה, ומה ששהה עמה הוא בשביל איזו אמתלא, יכול לישא אחרת בלי ק"ר רק בהשלשת גט ונדונייתה.

וכן הביא בספר שארית יעקב סי' י"ב בשם הגאון ר' יצחק אלחנן מקובנא, דהיכא דהוי ספק בעיקר הקידושין והדעת נוטה שם ביותר להקל בעיקר הקידושין, יש להתיר לבעל לישא אחרת אף בלא היתר ק"ר. ויעויין באוצר הפוסקים ס"ק ע"ב אות ז' שהביא עוד הרבה פוסקים דאזלא בשיטה זו.

אך בנידוננו, יש כאן הכחשת האשה וכן אחותה באה בטענה כי הבעל ידע את מחלתה עוד קודם הנישואין ואף שוחח עם הרופא שטיפל באשה והם יכולים להוכיח זאת שידע ע"פ עד ומסמכים, אך כאמור הבעל מכחיש דבריהם, ולדבריו נודע לו זאת רק אחר הנישואין. יש לציין כי ביה"ד לא נכנס לברר היטב את הטענות בנידון, וזאת מהטעמים שיתבארו להלן, אשר לפי האמור עדיין לא נוכל להחליט שיש כאן טענת מקח טעות.

וביותר מאחר שלאחר שנשאה חלתה במחלת נפש הרבה פעמים ואף אושפזה על ידי הבעל ולאחר מכן המשיך לחיות עמה במשך שנים רבות חיי אישות ואף הביאו ילדים לעולם. ולכאורה יש כאן טענת ידע ומחיל ולא יוכל לטעון טענת מקח טעות וכדאיתא בשו"ע סי' קי"ז יעו"ש.

ואף שהבעל נתן אמתלא שחשב שיוכל לטפל בה כדי שתבריא, ומאחר שלא עלתה בידו חוזר לטענת מקח טעות אין אמתלא זו נראית לבי"ד, ומטעם שהבעל שהינו רופא בודאי יודע כי מחלת נפש אשר חלתה בה מספר פעמים הינה מחלה שעלולה לחזור על עצמה, וכיון שכן ע"כ קיבל עליו לחיות עם אשתו למרות מחלתה והויא מחילה וממילא אין כאן טענת מקח טעות.