היתר לבוא בקהל

בנדון אשה אשר בעלה ברח ממנה לחו"ל לפני כ - 25 שנה, ובינתיים הלכה עם איש אחר ודרה עמו בקביעות ונולדו 3 ילדים, ורק לאחרונה קיבלה גט באמצעות שליח.

והנה אחר החקירה נתברר שאת טבעת הקידושין קנתה אם האשה מכספה ונתנה לבעל שיקדש בה (ובזה מודה גם הבעל).

וכאן הגענו לענין מה שנסתפקו בגמ' גיטין דף כ: "אם אשה ידעא לאקנויי", שלאחר העיון עולה שנחלקו בזה הראשונים אם למסקנת הגמ' איתתא ידעא לאקנויי אם לא.

דלפי הנראה מפירש"י שם מתבאר, דאשה ידעה לאקנויי, וכן נראה מפסקי הרא"ש ומדברי הר"ן שעל הרי"ף שם, וכן מבואר במאירי להדיא שם.

מאידך מדברי התוס' שם בד"ה אשה נראה שהדבר בספק, ובחידושי הריטב"א הביא ב' הפירושים ולא הכריע. דז"ל בסו"ד:

"א"נ י"ל דה"ק אלא אמר רב אשי מהכא האשה כותבת גיטה ולא משום דידעא לאקנויי אלא משום דרבנן אקנו ליה". עכ"ל.

גם בחידושי הרמ"ה ושיטת הקדמונים הביא ב' פירושים ולא הכריע. והרשב"א הביא ב' פירושים ורצה לפרש גם ברש"י דס"ל דאיתתא לא ידעה לאקנויי ומ"ש רש"י דמקניא ליה היינו שחז"ל הקנו לו. יעו"ש.

ובפירוש מהרש"ך על הרמב"ם ה' גיטין (נדפס בהוצאת פרנקל) העתיק דברי הרשב"א וכתב:

"דנראה מדבריו דס"ל דטעמא דאשה כותבת את גיטה נמי משום הפקר ב"ד ולא משום דידעא לאקנויי, אבל לפי פירש"י יראה דאשה ידעא לאקנויי ולא מטעם הפקר בי"ד. וסיים דמילתא דפשיטא היא דאיכא נפקותא טובא בינייהו דאליבא דהרשב"א ז"ל אפילו לא הקנת את הטבלא לבעלה כיון שנתנתו לו אפילו בסתם, ואח"כ החזירו לה להתגרש בו ה"ז מגורשת, משום דאע"ג דאיהי לא הקנתה לו בפירוש, רבנן אקנויי ניהליה משום תקנת האשה. אמנם לשיטת הנך ראבוותי דפליגי עליה דהרשב"א. לא שנא בההיא דכותבת את גיטה ול"ש בהא דטבלא בעינן שתהא מקנה אותם לבעלה, ואם לא הקנת אותם בפירוש אינה מגורשת כלל". עכ"ד בקיצור.

והעולה מדברי מהרש"ך ז"ל שהוא מפרש דמה שנחלקו הראשונים אם אשה יודעת להקנות אם לאו הוא אפילו בענין שהיא עושה קנין להדיא. דאעפי"כ איבעיא בגמ' אם יודעת להקנות, אבל בנותנת בסתם בהא לא איבעיא כלל אם יודעת להקנות דפשיטא שאינו כלום.

ויוצא לפי דבריו שבנדון שלפנינו שאם הכלה היא אשר קנתה את הטבעת ומסרתה בסתם לידי החתן לכ"ע אין כאן שום קנין ולא זכה החתן בטבעת כלל ונמצא שקידש בטבעת שאינה שלו כלל ולכ"ע לא הוו קידושיו קידושין.

ועיין בשו"ת הסבא קדישא (אלפנדרי) שכתב:

"דאין לסמוך ולומר דאשה ידעא לאקנויי וגם באנשים יש כמה ע"ה שאינם יודעים מאומה ואיך נסמוך ונאמר דמסתמא דעתן ליתן מתנה".

וכדברי מהרש"ך שמפרש דגם לרש"י וסיעתו בעינן הקנאה במפורש כן נראה נמי דעת הב"ש בסי' קכ"ד סקי"ט שכתב (בדעת רש"י). דאם ידוע שלא הקנת לו אינה מגורשת, משמע דלא סגי בנתינה סתם אלא בעי הקנאה במפורש.

וכן נראה נמי מלשון הפרי"ח שכתב שם בסק"ז וז"ל:

"וצריך להקנות הטבלא לבעל, ואעפ"י שיודעת שצריך להחזירה לה, אסיקנא בגמ' דידעא לאקנויי ומקנתו הקנאה גמורה, ודעת הרשב"א לחד שינויא דאף בטבלא אקנו ליה רבנן ולא צריכים הקנאתה. ומהרש"ך כ' שגם דעת הרמב"ם כך ואינו מוכרח, ושאר הפוסקים חולקים על סברא זו, וס"ל דהכא לא אקנו רבנן מידי וצריכי להקנות להדיא לבעל ואי לא אקני ליה אינה מגורשת עכ"ד דמתבאר מלשונו דאף לרש"י דאשה ידעא לאקנויי היינו דוקא כאשר נותנת לו בלשון הקנאה להדיא אבל בנתינה סתם מידה לידו לכ"ע לא מהני".

ויוצא אפוא שבנדון שלפנינו שלא היתה הקנאה להדיא לכ"ע לא ידעה לאקנויי.

זאת ועוד שהמדובר כאן בחתן שהוא ע"ה גמור ואינו יודע כלל שצריך שהטבעת תהיה שלו. דנמצא דגם אם נחוש לומר שאם הכלה נתכוונה למתנה גמורה, מ"מ הוא בודאי לא נתכוין לזכות בה אלא סבור שכל המעשה שעליו לעשות הוא להעביר הטבעת לידי הכלה, וסבור בדעתו שבודאי אם הכלה נתכוונה לקנות הטבעת מתנה לבתה ושהוא צריך להעבירה אליה בעת "הטקס" ותו לא מידי, ומכ"ש שבודאי נראה שכן הוא האמת שהאם לא נתכוונה כלל לתת את הטבעת למתנה גמורה אלא לצורך הבת שלה נתכוונה לקנות. (והגע עצמך אילו רצה החתן להשאיר את הטבעת לעצמו, ולקדשה בטבעת אחרת האם יש הו"א שאם הכלה היתה מסכימה לכך)...