הילה נ' בוגנים

פסק דין

1.בפניי תביעה במסגרתה עותרת התובעת, כי בית המשפט יורה לנתבע לפצותה בגין נזקי תאונת דרכים שארעה ביום 20.07.08 (להלן: "התאונה").

2.לטענת התובעת, התאונה ארעה שעה שנהגה ברכב מסוג מאזדה, מ.ר. 4232419 (להלן: "רכב המאזדה") בנתיב הימני ברחוב שרת בעפולה. לפתע רכב מסוג סובארו, מ.ר. 5662561 (להלן: "רכב הסובארו"), שהיה נהוג אותה עת ע"י הנתבע 1, סטה בפתאומיות ממסלול נסיעתו בנתיב השמאלי בפתאומיות ופגע ברכב המאזדה בצידו השמאלי הקדמי. לטענת התובעת, הנתבע אחראי לגרם התאונה.

3.התובעת טוענת, כי פוצתה ע"י המבטחת בגין הנזק הישיר שנגרם לרכב המאזדה. בתביעה שבכאן עותרת התובעת לקבלת פיצוי בגין הנזקים העקיפים – השתתפות עצמית ועוגמת נפש– בהתאם לאישור הפסדים שצורף לכתב התביעה. עוד צירפה התובעת חוות דעת שמאי, תצלומי נזק וחשבונית תיקון.

3.מנגד טוען הנתבע, כי התובעת הינה האחראית לקרות התאונה. לדבריו, הוא נהג ברכב הסובארו בכביש בו שני נתיבי נסיעה, לכל כיוון, כאשר ביניהם מפריד קו הפרדה רצוף. רכב המאזדה בו נהגה התובעת יצא מחניה בצד הדרך ופגע ברכב הסובארו בצד קדמי ימני.

4.בדיון שהתקיים בפניי העידו שני הנהגים (התובעת והנתבע) המעורבים בתאונה נשוא התובענה. עוד העיד בפניי בעלה של התובעת. ברם הלה לא היה עד ישיר לקרות התאונה (עמ' 3, ש' 2 ו- 11), ולכן לא ייחסתי כל משקל ראייתי לעדות זו. לאחר הדיון צירפה התובעת תצלומי נזק של רכב המאזדה.

5.לאחר ששמעתי את הנהגים והתרשמתי באופן בלתי אמצעי מעדותם ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובצרופותיהם, לרבות תמונות הנזק של רכב התובעת, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות.

6.כאמור, בדיון שהתקיים בפניי העידו התובעת והנתבע אודות נסיבות התרחשות התאונה. הנתבע חזר בפניי על גרסתו שבכתב ההגנה. גרסתו היתה, עקבית, אחידה וכלל לא נסתרה. עדותו עשתה עליי רושם מהימן. לא כך באשר לעדותה של התובעת, אשר הציגה בדיון בבית המשפט גרסה עובדתית השונה מן הנטען בכתב התביעה. תחילה נטען בכתב התביעה, כי התאונה ארעה כתוצאה מסטיית רכב הסובארו ימינה לנתיב נסיעתה של התובעת. בהמשך שינתה התובעת את גרסתה והעידה במהלך הדיון בפניי, כי התאונה ארעה שעה שיצאה מחנייה בצד הכביש (עמ' 1, ש' 12). עוד הוסיפה התובעת, כי רכב הנתבע עקף את רכבה, חרף הימצאותו של קו הפרדה רצוף המפריד בין שני הנתיבים, וכי כאשר ניסה לחזור לנתיב הנסיעה שלו פגע ברכב התובעת (עמ' 2, ש' 33). נהיר, כי השוני בין הגרסאות העובדתיות יש בו כדי לפגום במהימנות גרסת התובעת.

7.יתרה מזו, מיקום ומוקדי הפגיעות בשני כלי הרכב המעורבים תומך דווקא בגרסת הנתבע , כאשר הנזק ברכב התובעת ממוקם בצד שמאלי קדמי ואילו הנזק ברכב הנתבע ממוקד בצד ימני קדמי (סעיף 3 לכתב התביעה ועדות הנתבע בעמ' 3, ש' 22-24). נזקים אלה יכולים להיגרם רק במקרה שבו היה רכב התובעת בעת היציאה מן החנייה, ולא במקרה של חזרת רכב הנתבע לנתיב הנסיעה המקורי שלו לאחר שביצע עקיפה אסורה בקו הפרדה רצוף.

8.לטעמי הראיות בתיק מצביעות על כך שהתאונה ארעה באשמתה של התובעת, כאשר יצאה מן החנייה באופן בלתי זהיר ופגעה בחזית רכב הנתבע בצד ימין, שעה שזה נסע בנתיבו. כאשר מבקש נהג לצאת מחנייה ולפנות לתוך נתיב נסיעה, מוטלת עליו החובה הברורה לוודא כי הנתיב פנוי באופן שיפשר לו להשלים את היציאה וההשתלבות בתנועה באופן מלא. עצם קרות התאונה מוכיח, כי התובעת לא עשתה כן במקרה זה.

9.לאור הטעמים שפורטו לעיל, אני מבכרת את גרסת ההגנה על פני גרסת התביעה. כפועל יוצא מכך, אני מורה על דחיית התביעה. אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך של 350 ₪ להיום. הסכום הנ"ל ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד יום התשלום בפועל.

10.המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ל' כסלו תש"ע, 17 דצמבר 2009, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: