היינה נ' אדרי ואח'

פסק דין

זוהי תובענה שענינה נזקי רכוש כתוצאה מתאונת דרכים.

לטענת התובע, רכבו המסחרי (להלן : "הרכב המסחרי"), נהוג על ידי נהג מטעמו, עקף את רכב הנתבעת הנהוג על ידה (להלן : "הרכב הפרטי"), ולפתע הרכב הפרטי סטה שמאלה לכיוונו ופגע ברכב המסחרי.

הפגיעה ברכב המסחרי הינה מימין, בדלת השירות האמצעית ובדופן הימנית האחורית.

הסך הנתבע מורכב מעלות התיקון אשר בוצע, שכ"ט שמאי וירידת ערך.

הרכב אינו רשום על שם התובע על פי רשיון הרכב, וככל הנראה מדובר ברכב מהשכרה, אולם בשים לב לכך שהרכב תוקן על ידי התובע, אני רואה חשיבות לנתון זה ביחס לרכיב ירידת הערך בלבד. התובע לא רשאי לתבוע ירידת ערך לרכב אשר הוא לא הוכיח כי הוא בבעלותו.

התאונה אירעה בתאריך 15.9.2009 וחוות דעת השמאי נערכה בתאריך 22.2.2010 לאחר שהרכב נבדק על ידי השמאי בתאריכים 14, 16 ו – 17 לפברואר 2010, וכמו כן התיקון עצמו בוצע בחודש פברואר 2010.

הנתבעת 1 הינה הנהגת ברכב הפרטי. הנתבעת 2 לא הכחישה בכתב ההגנה את חבותה. הנתבעות טוענות כי התובע הינו האחראי הבלעדי לקרות התאונה. נטען כי עת עמד הרכב הפרטי בצד ימין של הכביש, לפתע הגיח הרכב המסחרי משמאל תוך שהוא עוקף את הרכב הפרטי, ואגב כך פגע ברכב הפרטי.

עוד נטען כי לאחר צאת הנהג ברכב המסחרי מהרכב הוא הודה במילים אלו : "אני מצטער, אני לא יודע איך זה קרה". עוד נטען כי הנהג ברכב המסחרי נראה שיכור, כי הנתבעת 1 התקשרה למשטרה אשר הודיעה כי לא תתערב אם אין נפגעים, וכי הנהג סירב לרשום את הודאתו בכתב בטענה כי "אסור לחתום".

העידו בפני התובע, הנהג ברכב המסחרי, הנתבעת 1 ובעלה אשר ישב לידה ברכב, והוגשו צילומים אשר נערכו מיד לאחר התאונה, דו"ח השמאי ובו צילומי הרכב המסחרי ותרשים אשר ערך התובע ביחס למקום התאונה.

הנהג ברכב המסחרי מכחיש את הטענה כי היה שיכור. לטענתו היה בעבודה, הוא צולל, ולא שתה אלכוהול. הנהג מכחיש כי אמר את הדברים אשר מייחסת לו הנתבעת 1 על כי הוא מצטער ואינו יודע איך זה קרה. לטענתו הוא נסע על מסלולו הוא עבר את הרכב הפרטי אשר היה עם החלק הקדמי השמאלי בתוך הנתיב שלו. הוא הרגיש בשלב מסויים פגיעה וכי החלק האחורי נזרק.

לגרסת הנתבעת 1, היא יצאה ממקום חניה בנסיעה לאחור. על פי סימון על התרשים ת/2 נסעה בקשת לאחור ולימין והחלה בנסיעה קדימה. לטענתה נעמדה, היה לה טלפון, היא ענתה לטלפון "אחרי שניה קיבלתי בום. ראיתי מישהו עוקף ונכנס בי". בהמשך מעידה כי עמדה "אולי 2 דקות עד שקרתה התאונה", והוסיפה "שניה זה ביטוי". לטענתה רכבה היה מונע ועל "פארקינג".

בעלה של הנתבעת 1 העיד כי נכנסו לרכב, התחילו ליסוע, לפתע הטלפון צלצל, והנתבעת 1 עצרה "אולי 20 שניות - 15 שניות אחרי שהיא עצרה. היא דיברה בטלפון. לפתע הוא פשוט נהג לתוכנו. הרכב שלנו היה במצב עצירה מלאה".

כתב ההגנה אינו מציין שיחת טלפון כלשהיא.

מתמונות כלי הרכב לא ניתן לקבוע במי האשם בתאונה. הפגיעות כפי שנחזות על כלי הרכב יכלו להיגרם על פי כל אחת מגרסאות הצדדים לקרות התאונה.

לאחר ששמעתי את הצדדים ושקלתי את טענותיהם והמסמכים אשר הוגשו באתי למסקנה כי יש לקבל את גירסתו האמינה והעקבית של הנהג ברכב המסחרי.

גירסתו של הנהג הינה כי כאשר חלף על פני הרכב הפרטי הוא הרגיש פגיעה מימין. לרכב המסחרי, על פי הצילומים של המקום, היה די מקום לחלוף על פני הרכב הפרטי בלי לפגוע בו. מובן שאין בעובדה זו לכשעצמה כדי להביא לקבלת גרסתו, אולם על פני הדברים לא היתה סיבה סבירה לקרות התאונה בעטיו.

מנגד, דעתה של הנתבעת 1 היתה מוסחת שכן היתה היא בשיחת טלפון. ענין שיחת הטלפון כלל לא הוזכר בכתב ההגנה. הגירסה ביחס לשיחת הטלפון השתנתה וקיימות 3 גרסאות שונות ביחס לפרק הזמן שבין קבלת שיחת הטלפון לבין רגע התאונה – גירסתה הראשונה של הנתבעת 1 - "שניה", גרסתה השניה "2 דקות", וגירסת בעלה – "15-20 שניות".

אני מוצא ענין זה מהותי, שכן הנתבעת 1, תוך כדי נסיעה מקבלת שיחת טלפון, וסמיכותה של השיחה לרגע התאונה, קשורה באפשרות שהיה זה רכבה שסטה שמאלה ופגע ברכב המסחרי אשר נסע משמאל לה, ובכך היא אשר גרמה לתאונה.

בשים לב לשינוי הגרסאות כאמור, אני נותן אמון בגרסת הנהג ברכב המסחרי, ואני קובע כי לא ניתן לקבוע ממצא על פי הגירסאות המשתנות של הנתבעת 1. אינני נותן אמון בטענתה כי הרכב הפרטי היה ב"פארקינג". גירסה כבושה זו לא נזכרה בכתב ההגנה.