הייב נ' מדינת ישראל

פסק דין

בפניי ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום לתעבורה בחיפה (להלן: "בית משפט קמא") שניתן ביום 15.3.10 על ידי כבוד השופט שלמה בנג'ו בתיק תת"ע 4764-01-10.

המערער הובא לדין בבית משפט קמא בגין כך שביום 23.10.09 בשעה 23:30 בחוף הים בחיפה נהג ברכב בהיותו שיכור. למערער נערכה בדיקת ינשוף שקבעה כי נמצא בגופו ריכוז בשיעור של 435 מיקרוגרם אלכוהול בכל ליטר אוויר נשוף.

על יסוד העובדות הנ"ל ייחסה המשיבה למערער עבירות לפי סעיפים 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה"); 64ב(א) לפקודה; 39א לפקודה ותקנה 169א לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961.

המערער הוזמן לדיון ליום 15.3.10 ביחד עם מסירת כתב האישום לידיו. המערער לא התייצב לישיבה הנ"ל ונדון בהיעדר לעונשים הבאים:

קנס כספי בסך 3,000 ₪ או 30 ימי תמורתו; 30 חודשי פסילה בפועל ו- 4 חודשי פסילה על תנאי ל- 3 שנים.

המערער הגיש בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר אך בקשתו נדחתה על ידי בית משפט קמא בהתאם להחלטתו מיום 8.4.10, תוך שהוא קובע כי אין בפיו של המערער כל עילה ונימוק שיש בו כדי לבסס את הבקשה.

המערער מפנה את ערעורו הן ביחס להחלטה הדוחה את הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר והן לעניין העונש.

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, פסק דינו של בית משפט קמא, הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור.

המערער הוזמן כדין ולא התייצב לדיון ומכאן היה בית משפט קמא רשאי לדון אותו בהיעדר.

בבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר נטען כי המערער "לא היה ער לכך שבדו"ח שקיבל רשום תאריך הדיון וחיכה, על כן, להזמנה לדין מבית המשפט". לבקשה לא צורף כל תצהיר.

בהודעת הערעור נטען כי בית משפט קמא טעה משלא ביטל את פסק הדין שניתן בהיעדר ובכך הפר את זכותו הבסיסית של המערער להיות נוכח במשפטו. אולם, הוא אינו מתכחש לכך שזומן כדין.

אני סבור כי בצדק דחה בית משפט קמא את בקשת המערער לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר. הבקשה נעדרת כל נימוק ובודאי נימוק שנקבע בדין, קרי קיומו של הצדק סביר להיעדרות מהדיון או קיומו של חשש ממשי לעיוות דין.

המערער לא ציין אף עילה הן בבקשתו לביטול פסק הדין בפני בית משפט קמא ובודאי שלא מצאתי כאלה בערעור שבפניי.

בהיעדר עילה שיש בה כדי להצביע על קיומו של הצדק סביר להיעדרות וכאשר אין כל עילה שיש בה כדי להצביע על קיומו של חשש לעיוות דין, אין כל מקום להיעתר לערעור.

אומנם טען ב"כ המערער כי אביו של המערער חלה בסרטן, טענה שהושמעה בחצי פה וללא כל אסמכתא רפואית. אף אם נניח כי אכן אביו של המערער חלה באותה תקופה במחלת הסרטן, עדיין אין בכך כדי לשמש הצדק סביר להיעדרות המערער עצמו מהדיון. המערער לא צירף כל תצהיר לעניין זה ולא הציג כל אסמכתא רפואית שיש בה כדי לבסס את טענתו הן מבחינת מהות הטענה והן מבחינת הזמן שבו אביו חלה.

אשר על כן ועל יסוד האמור לעיל, אני סבור כי אין כל ממש בערעור ביחס לדחיית הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר ומכאן שיש לדחותו.

המערער טען כי העונש שהוטל עליו הוא עונש חמור וביקש להקל בדינו.

ב"כ המשיבה סבורה כי יש לדחות את הערעור ביחס לעונש הואיל והעונש הולם את נסיבות ביצוע העבירה ונסיבותיו של המערער.

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, אני מחליט בנסיבות העניין לקבל את הערעור ולהקל במידת מה בעונש הקנס בלבד. המערער נדון בהיעדר ובמסגרת גזר הדין הטיל עליו בית משפט קמא 30 חודשי פסילה בפועל ועונש פסילה מותנה כך שהיה ניתן למתן במידת מה את גובה הקנס שהוטל עליו.