היות הנאשם נרקומן המשתמש בסמים אינה שוללת קבילות הודאה שנמסרה מפיו

השופט א' רובינשטיין:

רקע

א.        ביום כ' בטבת תשס"ז (10.1.07) הרשיע בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט כבוב) את המערער, יצחק דדון, בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נגזרו עליו שש וחצי שנות מאסר, מתוכן ארבע וחצי שנים לריצוי בפועל בניכוי תקופת מעצר (גזר הדין מיום 1.2.07). בפנינו שני ערעורים - מטעם המערער על הכרעת הדין, מטעם המדינה על קולת העונש.

ב.        על פי עובדות כתב האישום שיוחס למערער, הכירו ליאור חבקוק (להלן המנוח) והמערער זה את זה במשך מספר שנים, ושניהם טופלו במרפאת "יסעור" - המרכז לנפגעי סמים ברח' אדם מיצקביץ ביפו. ביום 21.4.05, סמוך לשעה 11:00, פגש המערער במנוח ברח' עזה ביפו והתקוטט עימו, ובמהלך הקטטה שלף סכין מטבח שנשא עימו, דקר את המנוח בצד שמאל של בטנו, ונמלט מהמקום. הדקירה גרמה לפצע בדופן הבטן של המנוח וכן לפגיעה בכלי דם המזינים את המעי הגס, באופן שהצריך קבלת טיפול רפואי בבית החולים וולפסון, שם אושפז המנוח ונותח. ביום 30.4.05 נפטר המנוח, עקב זיהום שהתפתח כתוצאה מאותה דקירה.

ג.        בא כוח המערער עתר, עוד בשלבי המעצר בפרשה, לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית שתבחן את מצבו, יכולתו וכושרו של המערער לעמוד לדין ולשאת בעונש. חוות דעת כזו, מאת פסיכיאטר מחוז תל-אביב, הוגשה לתיק המעצרים ביולי 2005. המערער אובחן כלוקה בהפרעת אישיות; אך נאמר, כי גם אם היה המערער נתון במצב פסיכוטי-פרנואידי ביום אירוע הדקירה, נכנס אליו מתוך ידיעה ברורה ומתוך תכנון והכנה על ידי שימוש בחומרים נרקוטיים, ועל כן אין מקום לפטרו מאחריות פלילית. המערער אובחן כבעל יכולת להבין את מעשיו ואת משמעותם והשלכותיהם בזמן אמת, וכן נמצא כשיר לעמוד לדין.

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי

ד.        בתגובתו לכתב האישום (שנמסרה בבית המשפט קמא ביום 28.9.05) הודה המערער בכך שבינו לבין המנוח היתה היכרות, בהיותם מטופלים באותו מרכז לנפגעי סמים. המערער אישר כי נכח באירוע הדקירה, אך טען כי היה נתון לעת ההיא במצב פסיכוטי. המערער לא חלק על כך שבסמוך לאירוע הדקירה מסר בפני רופאי המרכז ובפני המטפלת האישית שלו, גירסה לפיה דקר את המנוח בעקבות אירוע מעברם, והוא ניסיון המנוח לעשות בו מעשה מיני בניגוד לרצונו שעה ששהו בתא אחד בבית מעצר. עם זאת טען, כי היתה זו התוודות שווא, על רקע רצונו לקבל טיפול באדולן לאחר שזה נשלל ממנו עקב שימוש בסמי רחוב. המערער כפר בטענה כי הוא שדקר את המנוח, וטען כי חברו רפי בן דוד הוא שעשה זאת. כטענה חלופית טען המערער כי אף שאינו חולק על העובדה שהמנוח נפטר במהלך ימי אשפוזו בבית החולים, יש לייחס זאת לבעיות רפואיות נוספות מהן סבל המנוח, והיותו משתמש בסמים; מותו של המנוח, כך נטען, נגרם כתוצאה מדלקת כלשהי ולא כתוצאה ממעשה הדקירה.

ה.        (1) במרכז ראיותיה של התביעה הוצבו חמישה אירועים, במועדים ובהקשרים שונים, בהם התוודה המערער כנטען על ביצוע מעשה הדקירה בפני גורמים שונים. גורמים אלה העידו לפני בית המשפט קמא. מהם היו הפסיכיאטרים ד"ר יששכר הרמן, מנהל המרכז לנפגעי סמים ביפו, וד"ר פאינה מיירשטיין, רופאה מטפלת במרכז זה. שניהם פגשו במערער דקות ספורות לאחר אירוע הדקירה ב-21.4.05, ושמעו מפיו כי דקר את המנוח. השניים שאלו כיצד עשה כן, והמערער השיב "עם זה", בעודו מוציא מכיסו מברג (טסטר) ומשליך אותו לעברו השני של הרחוב. עדות נוספת היתה זו של העובדת הסוציאלית במרכז לטיפול בנפגעי סמים, הגב' שלי בן-אליעזר, שבפניה שטח המערער בו ביום דברים בעלי תוכן דומה.

           (2) בנוסף לעדות אנשי המרכז, יוחסו למערער הודאות נוספות. המרכזית שבהן הושמעה בפני חוקר, רס"ר באדי חרב, ביום החקירות הראשון במשטרה (9.5.05). בחלק הארי של החקירה, תאר המערער בפרוטרוט את הרקע שקדם לאירוע הדקירה ואת השתלשלות הדברים שהובילה אליה, אך טען כי אינו זוכר את הדקירה עצמה או את זהות הדוקר; אך לקראת סופה של החקירה הודה כי הוא שדקר את המנוח, על רקע אותו אירוע מיני מעברם המשותף. הודאה נוספת שיוחסה למערער מקורה בהודעתו לפני חוקרי המשטרה בחקירה נוספת (מיום 11.5.05), במהלכה חזר בו מהודאתו לגבי מעשה הדקירה, אך גם שב והודה.

           (3) הודאה נוספת המיוחסת למערער ניתנה בפני פקד רונה פינגלאוי, ראש צוות החקירה המיוחד שחקר את הפרשה. העדה העלתה על הכתב דברים שהשמיע בפניה המערער שעה שריאיינה אותו ביום מעצרו (9.5.05), שם חזר על מניע לכאורה לדקירת המנוח. לכל אלה נשוב להלן.

הכרעת הדין בשלב ראשון: זיכוי מחוסר ראיות בעקבות אי חשיפתה של ראיה, וערעור המדינה לבית המשפט העליון שנתקבל

ו.        (1) במסגרת ההליך לפני בית המשפט קמא, בטרם החלה שמיעת הראיות, הגיש בא כוח המערער עתירה לגילוי ראייה חסויה שעניינה גילוי זהותו של מקור מודיעיני. זאת בעקבות חשיפת חומר החקירה שכלל פירוט מידע מודיעיני משתי ידיעות, תוך העלמת פרטי זהותו של מוסר המידע. ואלה הידיעות כלשונן (נ/15):

ידיעה א: "רפי בן דוד מהעיר רמלה כבן 45 התרברב עם אנשים לפני כמה שבועות שהוא רוצה לדפוק בחור בשם חבקוק על רקע שחבקוק מכר לו אדולן מהול במים, והוא כועס מאוד עליו כי הוא עשה את זה כמה פעמים".

ידיעה ב: "רפי בן דוד ובחור ממשפחת דדון תושבי רמלה דקרו לפני כשבועיים בחור בשם חבקוק ליד יסעור ברחוב אדם מצקביץ יפו. הרקע לדקירה היה חבקוק מכר לשניים אדולן מהול במים לכן הם כועסים עליו היה ויכוח בין השלושה יום לפני. השניים הגיעו ביום הדקירה למקום עם רכב  כאשר המתין להם עוד בחור בתוך הרכב שהיה הנהג לאחר הדקירות חזרו לרכב וברחו מהמקום, השניים הגיעו למקום הדקירה רעולי פנים כי אנשים שנמצאים במקום מכירים אותם ושלא יזהו אותם" (יצוין כאן כי לגבי ידיעה אחרונה זו נקבע, על בסיס מידע שהוצג בפני בית משפט זה בדונו בשאלת ההכרח בחשיפת זהותו של המודיע - ע"פ 1708/06 שיוזכר להלן - כי המודיע שאב את תוכנה מפיו של אדם אחר ששמו אינו ידוע, ולפיכך המדובר בעדות שמיעה חסרת משקל ראייתי).  

           (2) ביום 6.10.05 קבע בית המשפט קמא, כי נוכח השלב המקדמי בו מצוי הדיון אין חובה לחשוף את זהות המקור המודיעיני, ונכון יהיה לבחון את הנושא רק לאחר חקירתו של רפי בן דוד, שהיה לו - מלבד למערער - מניע לפגוע במנוח. ביום 18.1.06, לאחר שתי ישיבות הוכחות בהן נחקרו ארוכות העדים רפי ואשתו פנינה בן דוד, נקבע כי יש מקום לקבל את העתירה ולחשוף את זהות מוסר המידע המודיעיני; זאת - כיון שעדותו של זה יכולה לסייע בידי ההגנה להפריך את עדותם של השניים, אשר גירסתם סתרה מהותית את האמור באותן ידיעות מודיעיניות.

           (3) לאור החלטה זו הודיעה התביעה על חזרתה מכתב האישום, ולבית המשפט לא נותר אלא להורות על זיכוי המערער מחוסר ראיות. כך נעשה ביום 21.2.06.

           (4) המדינה עירערה בעקבות הזיכוי לבית משפט זה (ע"פ 1708/06). בפסק דין מפי השופט א' א' לוי (מיום 1.5.06) התקבל הערעור, והוחלט לבטל את ההחלטה לזכות את המערער, הואיל ונקבע כי "חשיפת זהותו של המודיע עלולה לסכן את חייו, מחד, ואין היא דרושה לצורך הגנת המשיב, מאידך". הדיון הוחזר לבית המשפט קמא בהנחיה, כי ככל שהצדדים יבקשו זאת, יזומן המודיע לעדות תוך שייעשו ההסדרים המתאימים למניעת חשיפתה של זהותו. ביום 19.7.06 נחקר המודיע בטלוויזיה במעגל סגור. המשפט נמשך מן הנקודה בה נפסק.

פסק הדין קמא

ז.        (1) בית המשפט קמא, בהכרעת דין מפורטת ומנומקת, הגיע לכלל מסקנה כי הודאותיו של המערער שנמנו מעלה מפלילות אותו באופן שאינו מותיר כל ספק בדבר אשמתו: "מדובר במגוון רחב של ראיות במסגרתן הודה הנאשם בפני גורמים שונים, שאין קשר בין אחד לשני, במיוחס לו בכתב האישום, בביצוע מעשה הדקירה של המנוח, עד אשר אין בפני ביהמ"ש כל דרך לקבוע שמדובר בהודאת שווא, בין משום שהיא נגבתה תוך שימוש באמצעי לחץ פסולים ובין משום רצון הנאשם להיטיב עם אחרים". באשר לטענת המערער בעניין נזקקותו לטיפול רפואי והודאתו הכרוכה בכך, נקבע כי תפקוד המערער בחקירה היה סביר ביחס לחומרת ההאשמה ולארכה של החקירה. בית המשפט קמא התרשם, כי גירסתו של המערער בבית המשפט שקרית ונעדרת כל הגיון, ומשהוכח קשר סיבתי בין מעשה הדקירה לבין מותו של המנוח - הרשיע את המערער בעבירת הריגה.