היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני ואח'

השופט נ' הנדל:

           אין זה מפתיע כי שופטים שונים של בית משפט זה התבטאו כי התיקים הקשים להכרעה בבית המשפט הם בתחום דיני האימוץ:

"קשים הם דיני ממונות. קשים מהם דיני נפשות. קשים מכולם דיני אימוץ ילדים, והם בקודש הקודשים של דיני נפשות ... התחת אלוהים הוא השופט שינתק קשר דם בין אם ואב לבין בן ובת, שייטול בת ובן מאם ומאב וייתנם בידי אם ואב שלא הרו אותם ולא ילדו אותם? הנה זו אם השולחת ידיה לפנים ומבקשת כי יושב בנה אליה. ומי הוא אשר לב לו ולא ייענה לה לאם? ואם לא יוכל להיענות לה, כיצד זה לא יסב פניו אל צדו ... והלוואי והותר לו לשופט לומר איני יודע. אלא שמחוקק כפה עלינו הר כגיגית, אסר ידינו בנחושתיים וציווה עלינו: אמור אשר תאמר, אך אמור" (דברי השופט מ' חשין בדנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד נ(1) 48, 87 (1995)).

וגם:

"הנושא שלפנינו הוא מטבעו, אחד העניינים הקשים ביותר המובאים להכרעתו של בית המשפט" (דברי הנשיאה ד' ביניש בדנ"א 1892/11 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד סד(3) 356, 419 (2011) (להלן: עניין פלונית, הדיון הנוסף)).   

ועוד:

"ואמנם נאמר לא אחת כי קשים תיקים אלה מכל שבא בפני בית המשפט. שכן הם בחינת 'משפט שלמה' שהזכיר חברי השופט מלצר, חיתוך בבשר החי; קשים הם אף מתיקי רצח, שבהם את המת אין בן אנוש יכול להשיב לתחיה. כאן עוסקים אנו בחיים  - חיים צעירים, שעתידם לפניהם – ובמתח שבין סיכוי בסימן שאלה לגדילה מאושרת בבית הורה או הורים ביולוגיים, שהם עמוסי בעיות משלהם; לבין הסיכוי הרב יותר לגדילה של אושר בבית הורים מאמצים, שישפיעו רוב טובה על הקטין. מקרה שבו הנסיבות הן כבענייננו מציג קשיות הלכתית פרשנית, בסיטואציה העשויה לחזור על עצמה, ואכן חזרה על עצמה לא אחת. ברי כי הורים רבים אינם אידיאליים, אך את ילדיהם לא יטלו מהם חלילה. השאלה היא כשבאימוץ עסקינן, האם נחצה 'קו המסוגלות' באופן המחייב שהקטין לא יהא בידי מולידיו. על כן גם אם דיון נוסף אינו חזון נפרץ, עדיין המשוכה בכגון דא תהא כזו השזורה בקול הלב וברגש האנושי. גדולתו של המשפט, שאינו מתמקד בלעדית בדברים שלכאורה הם ברומו של עולם משפטי וציבורי, אלא רואה רומו של עולם גם במצוקת הפרט, קטין או קטינה שגורלם לא שפר מיום לידתם" (דברי השופט א' רובינשטיין בעניין פלונית, הדיון הנוסף, עמוד 463).

ועוד:

"אנו כשופטים מבטאים על כן פעם אחר פעם את תחושתנו כי ההכרעות בתיקי האימוץ הן במידה רבה ההכרעות הקשות ביותר שבפניהן אנו ניצבים ואין תיק אחד דומה למשנהו. כל תיק הוא עולם מלא של ציפיות, חלומות, קשיים, אכזבות וגם של צרכים פיזיים ורגשיים בלתי ממומשים. אכן, הסמכות הנתונה לבית המשפט בחוק האימוץ להתערב בתא המשפחתי הטבעי של הילד שיצרו הוריו-מולידיו ולעצב אותו מחדש עבורו במקרים שהחוק קבע, היא סמכות שלא ניתן להפריז בכובד משקלה. היא כרוכה באחריות רבה ומלווה בחשש מתמיד כי בהיותנו בני-אנוש איננו מחוסנים מטעויות וטעות בתיק מסוג זה עלולה - יותר מאשר בענפים אחרים של המשפט - להיות קשה והרסנית לכל הנוגעים בדבר ובייחוד לילד או לילדה שסוגיית אימוצם עומדת על הפרק" (דברי השופטת א' חיות בעניין פלונית, הדיון הנוסף, עמודים 474-473).

           ואוסיף, וביתר מיקוד, הכוונה היא להכרעות בנוגע להכרזת ילד כבר-אימוץ בשל חוסר מסוגלות של הורה שנלחם להמשיך במילוי תפקידו כלפי צאצאיו. נוצר סוג של קונצנזוס ביחס לשופטים שהביעו עמדתם בנושא מבלי שמצאתי ביטויים כאלה ביחס לתחומי משפט אחרים. שאלה מעניינת מדוע כך הדבר. מבלי לתת תשובה ממצה, ניתן להצביע על שלושה מרכיבים: הראשון, המשמעות של ההכרעה – שלילת מעמד ההורות; מעין ערעור על גזירת הטבע. השני, אמת המידה המשפטית הכוללת הערכה לעתיד. לא שאלה היסטורית – מה קרה, כגון: בתיק פלילי או בתיק אזרחי, אלא ניסיון לנבא מה תהיה טובת הילד על השינויים שחלים בו ועל התפתחותו. והשלישי, ממד הזמן. בית משפט לא מתמקד באירוע שהתרחש ונגמר אלא גם מלווה מצב דינאמי בין שניים: הקטין עודנו קטין וההורה משמש הורה אלא אם כן יוחלט אחרת. ההכרעה ניתנת בנקודת זמן מסוימת אך פניה לתקופה לא קצרה. מה יוליד יום, מה תוליד שנה – הדינאמיות בקשר בין שני המעורבים מלמדת כי לחלוף הזמן משמעות שאינה נחלת תיקים אחרים. נדמה, כי תיק זה, כפי שיוצג, מציף את שלושת המרכיבים אך בדגש על ממד הזמן המשתנה.

           מונחות לפנינו שתי בקשות (שהדיון בהן אוחד) למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עמ"צ 3387-02-16, כב' סגנית הנשיא י' שבח וכב' השופטים ש' שוחט ו-י' אטדגי) (להלן: פסק הדין), במסגרתו התקבל, ברוב דעות, ערעור על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי הורה על ביטול הכרזה על קטין כבר-אימוץ כלפי אמו (להלן: הקטין והאםבהתאמה). בתוך כך, הכריז בית המשפט המחוזי על הקטין כ"קטין נזקק". בקשה אחת (בע"מ 786/18) הוגשה מטעם היועץ המשפטי לממשלה; והבקשה השנייה (בע"מ 808/18) הוגשה על ידי האפוטרופא לדין שמונתה לקטין, עו"ד ויוי רכניץ (להלן: האפוטרופא לדין). בתאריך 25.1.2018 עוכב ביצועו של פסק הדין. המשותף לשתי הבקשות הוא ההשקפה שדין הבקשות להתקבל ויש להורות על קבלת חוות דעת מומחה נוספת כדי להכריע בשאלת המסוגלות ההורית של האם.