היועץ המשפטי לממשלה נ' כריסטוף קוהרן

           לפנַי ערר על החלטות בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא מ' דרורי), מיום 24.9.2017 ומיום 26.10.2017, במ"ת 28910-07-17, בגדרן נדחתה בקשת העורר למעצר המשיב עד לתום הליכי ההסגרה בעניינו ונקבע כי המשיב יוחזק במעצר בפיקוח אלקטרוני במנזר אמאוס, הסמוך ללטרון (להלן: מנזר אמאוס).

הרקע לערר

1. במסגרת שיתוף פעולה עם רשויות האכיפה בגרמניה, ביום 18.5.2017 נעצר המשיב בישראל יחד עם אדם נוסף בשם ג'רמי טוויל (להלן: טוויל) בחשד לביצוע עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, העברת מידע כוזב במחשב, קשירת קשר לפשע (הונאה), התחזות לאחר והלבנת הון. מעצרם של המשיב ושל טוויל לצרכי חקירה הוארך מעת לעת לפי סעיף 13(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), עד שביום 5.6.2017, בהסכמת הצדדים, הורה בית משפט השלום על שחרור השניים בתנאים ובערבויות (מ"י 41225-05-17).

2. סמוך לשחרורם (ככל הנראה בטווח של שעות ספורות) התקבלה בקשת שגרירות גרמניה בישראל למעצרו של המשיב לצורך הסגרתו לגרמניה, וביום 6.6.2017 הורה בית משפט השלום על הארכת מעצרו לפי סעיפים 6 ו-7 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה) (מ"י 11748-06-17). בהמשך הוארך מעצרו פעמיים נוספות וביום 13.7.2017 הגיש העורר עתירה לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה להכריז על המשיב בר-הסגרה (תה"ג 28833-07-17) (להלן:העתירה). העתירה הוגשה בעקבות בקשת הסגרה שהתקבלה מאת ממשלת גרמניה (המורכבת משלוש בקשות מאת שתי מדינות בפדרציית גרמניה), אשר ביקשה להסגיר לידיה את המשיב, על מנת שיועמד לדין באשמת ביצוע עבירות הונאה חמורות, שבגינן הוא מבוקש בגרמניה.

3. על פי המתואר בבקשות ההסגרה, בין השנים 2015-2017 המשיב הונה, או ניסה להונות, ביחד עם אחרים, מספר חברות גרמניות וזאת כדי להעביר לידיו כספים רבים, שלא כדין. שיטת הפעולה בה נקט הייתה יצירת קשר עם חברות שונות תוך התחזות למנכ"ל החברה ושכנוע העובדים לבצע אליו העברות כספים נרחבות. הנזק המוערך מכלל פעילותו של המשיב הינו כ-8 מיליון אירו. כל המעשים, למעט מעשה ניסיון אחד, בוצעו לכאורה כאשר המשיב שהה בישראל כתייר.

4. בד בבד עם הגשת העתירה הגיש העורר בקשה למעצר המשיב לפי סעיף 5 לחוק ההסגרה. הבקשה נסמכה על העתירה ועל חומר הראיות שפורט בה. המחלוקת העיקרית בין הצדדים והשאלה המרכזית אליה נדרש בית המשפט המחוזי הייתה מהו רף הראיות הנדרש לצורך מעצר מבוקש בהליך הסגרה. לטענת העורר הרף האמור נמוך מאוד ודי בכך שקיימת אחיזה לאישום. בהתאם לתפיסה זו, אמת המידה באשר למי שנעצר בישראל ויישפט בישראל אינה חלה על עצור לצורך הסגרה. לעומת זאת, לטענת המשיב, נדרשות ראיות לכאורה ברף שהוא אכן נמוך מהרף "הרגיל", אך אין בכך כדי לאיין דרישה זו. על אף שלא נתן את הסכמתו באשר לקיומן של ראיות לכאורה, בא-כוח המשיב הציע חלופת מעצר עבור המשיב במנזר אמאוס.

5. בהליך שהתקיים לפני בית המשפט המחוזי, בחן בית המשפט את רף הראיות וציין כי המשיב וטוויל נעצרו בישראל בשל העבירות האמורות, אך שוחררו על ידי בית משפט השלום בתום מספר הארכות של מעצר ימים, מה שמעיד על חולשת הראיות הלכאוריות הקיימות נגדם. עוד צוין כי שלא כמו המשיב, טוויל, משוחרר בהסכמה, ולא הוגשה לגביו כל בקשת הסגרה. לאחר בחינת הראיות קבע בית המשפט כי הראיות הלכאוריות מצויות "ברף הנמוך-נמוך" ולאור עיקרון "מקבילית הכוחות" הורה על מעצרו של המשיב בפיקוח אלקטרוני בתחומי מנזר אמאוס, בכפוף לערבויות כספיות. על החלטה זו הוגש הערר שלפנַי.

טענות הצדדים

6. לטענת העורר, קביעותיו של בית המשפט המחוזי עומדות בניגוד להוראות חוק ההסגרה, בניגוד לתכליתו של החוק ובאופן שאינו עולה בקנה אחד עם התחייבויותיה הבינלאומיות של מדינת ישראל. בית המשפט שגה בכך שטשטש את ההבחנה בין הליך המעצר לצורך הסגרה לבין הליך בירור העתירה להכרזת המשיב בר-הסגרה. גם במקום שבו נדרש היה ליישם את דיני המעצר הכלליים, שגה בית המשפט כאשר הסתפק בבחינה שטחית של הראיות, שגה בהערכתן, נמנע מדיון בעילת המעצר, דחה את המלצתו השלילית של שירות המבחן והורה על איזוק המשיב באתר אשר גם מנהל היחידה לפיקוח האלקטרוני קבע כי אינו הולם את צרכי האיזוק.