היועץ המשפטי לממשלה נ' כהן(אסיר)

פסק דין

כב' סגן הנשיא א' אברהם

המשיב (1986) עושה מאסר שני בן חמש שנים וחצי, שנגזר עליו בשל עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והחזקת סכין שלא כדין. בקצירת האומר נספר, כי בעת ששהה המשיב במועדון כלשהו הוא שלף סכין "פרפר" ודקר את אחת המבקרות במועדון שוב ושוב בפלג גופה העליון עד כי התמוטטה ונפלה ארצה כשהיא מדממת. אחר כך עבר המשיב לחברתה, והחל דוקר אף אותה באמצעות הסכין שוב ושוב, עד כי התמוטטה וצנחה ארצה, מתבוססת בדמה. אחר כך השליך המשיב את הסכין ונמלט מן המועדון. הוא הסתתר למעלה משבוע ימים, עד כי נתפס בידי המשטרה. כתוצאה מן הדקירות נפצעה הנדקרת האחת בפצעי חתך בכתף ימין, בבטן ובזרוע, ונגרם קרע ונקב בריאתה. היא נותחה בבטנה, ואושפזה משך שבועיים. מזלה של הנדקרת האחרת לא שפר יותר. היא סבלה מפצעי חתך בבטן ובחזה, ונפגעה בכלייתה השמאלית, עד כי נדרשה התערבות כירורגית ואשפוז, בין היתר במחלקה לטיפול נמרץ, משך שבוע ימים (מתוך הכרעת הדין של כב' השופט ה' ח'טיב).

משמלאו שני שלישים למאסרו ביקש המשיב להשתחרר על תנאי, ובקשתו נענתה בידי ועדת השחרורים, ברוב דיעות של כב' השופטת ניסים-שי וגב' כהן, כנגד דעת המיעוט החולקת של ד"ר סנדרס.

עמדת הרוב בועדה ציינה בחוות דעתה, כי במהלך מאסרו שינה המשיב את גישתו, והסכים להשתלב בטיפול קבוצתי, ואף סיים שתי קבוצות טיפול, האחת בנושא שליטה בכעסים והאחרת בנושא סימנים מקדימים למעידה. היא הפנתה לדו"ח הסוציאלי, המציין, כי הסכמת המשיב להשתלב בתכנית הטיפול מעידה על שינוי בגישתו. עוד הפנתה דעת הרוב לעובדה, כי הוכנה למשיב תכנית רש"א, שעל פיה הוא ישתתף בשיחות טיפוליות פרטניות במחלקת הרווחה בקריית שמונה, יתן בדיקות שתן לגילוי סמים, יעבוד במקום עבודה כלשהו, ישתלב בקורס או קבוצת לימוד, יגור בבית הוריו ויהא תחת פיקוח. כל הנסיבות הללו, נוסף על כך שעד לשחרור נותרו למשיב אך חודשים אחדים, הביאו את רוב חברי הועדה לכלל מסקנה, כי שחרורו של המשיב לא יסכן את הציבור, ולכן הורו על שחרורו.

ד"ר ש' סנדרס, בדעת מיעוט, ציינה בחוות דעתה את חומרתן המיוחדת של העבירות שהביאו למאסרו של המשיב, את העובדה כי הוא נפלט מטיפול גמילה וניתנו לו מספר הזדמנויות לחזור לטיפול והוא סרב, ולבסוף ציינה, שכאשר נשאל "למה אתה יושב בכלא" תשובותיו היו דלות ביותר, בכל פעם מילה אחת, דבר המצביע על חוסר נטילת אחריות, אי הבעת חרטה על המעשה, וחוסר תובנה עצמית לגבי ביצוע העבירות, לשונה של ד"ר סנדרס. משום כל אלה סברה דעת המיעוט, כי אין מקום לשחרור המוקדם.

על החלטה זו של ועדת השחרורים מלינה העותרת, בעתירה שהניחה לפנינו, משלטעמה אין היא סבירה. העותרת סבורה, כי המשיב איננו ראוי לשחרור, משום התנהגותו הקלוקלת בבית הכלא, התנהגות הכוללת הפרות משמעת רבות. נוסף על כך סבורה העותרת, כי המשיב עשוי לסכן את הציבור אם ישוחרר, מסוכנות אותה היא לומדת משורה של נתונים עליהם היא מצביעה: היא מציינת את העובדה כי זהו מאסרו השני של המשיב, ממנו הוא שוחרר שחרור מוקדם (בידי הנציב), ובכל זאת שב ועבר את העבירה הנוכחית, כאשר תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה (שגם הופעל בעניין שלפנינו). מאסרו הראשון (שנגזר עליו בשנת 2004) היה אף הוא בגין עבירת אלימות, שכללה החזקת סכין. העותרת מציינת את עברו הפלילי של המשיב, הכולל הרשעות בעבירות רכוש ואלימות. העותרת מדגישה את אכזריותו של מעשה הדקירה, שהופנה כלפי שתי מבקרות במועדון, וכלל דקירות רבות, עד כי הנדקרות התמוטטו ונפלו ארצה. העותרת סבורה, כי דעת הרוב בועדה לא נתנה משקל ראוי לעמדתן של קורבנות העבירה, ולמצבן בעקבות מעשה הדקירה. המשיב גם לא שילם לקורבנותיו את הפיצוי שנפסק להן, ועובדה זו לא נלקחה כלל בחשבון שיקוליהם של חברי הרוב בועדה. העותרת מפנה עוד למידע מודיעיני, המלמד, לטעמה, על מסוכנותו של המשיב אם ישוחרר מכלאו.

לטעם העותרת, העובדה שבעת האחרונה חל שינוי כלשהו בגישתו של המשיב אינה מספקת עד כי נשתכנע, כי המשיב לא עשוי עוד לסכן את הציבור אם ישוחרר. גם תכנית רש"א אינה נותנת מענה מספיק למסוכנות זו, כך העותרת.

המשיב ביקש לשכנע, בתורו, כי אין מקום להתערבותנו בהחלטת הועדה, משזו לא חרגה ממתחם הסבירות. הוא סבור, כי הועדה שקלה את מכלול השיקולים שיש לשוקלם, ובשיקול דעת זה אין מקום להתערבות. הוא מוסיף עוד ומציין, כי המידע המודיעיני אליו מפנה העותרת מתייחס אך לחלק מתקופת המאסר, ומכל מקום הוא לא הביא לידי כך, שתופסקנה חופשותיו. ואגב חופשות מציין המשיב, כי הוא יצא לחופשות באופן סדיר, ולא הוגבל מלהיכנס לקריית שמונה, מקום מגוריהן של קורבנות העבירה, ללמדך כי אין הוא מסוכן, גם כלפיהן.

לאחר עיון בעתירה, לאחר שמיעת טענות הצדדים על פה, ועיון בחומר שבתיק הועדה, באנו לכלל דיעה, כי החלטת ועדת השחרורים חרגה ממתחם הסבירות, ולכן החלטנו לבטלה ולהורות כי המשיב ימשיך ויעשה את מאסרו, עד תום. עתה נטעים את הטעמים, שהביאונו למסקנה זו.

סעיף 3 לחוק מתנה את שחרורו של אסיר על תנאי בכך, שהאסיר "ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור". במקרה שלפנינו נראה, כי אף לא אחד משני התנאים המצטברים איננו מתקיים.

אשר לתנאי הראשון, תנאי זה זיכה את השחרור בכינויו העממי "שחרור בשל התנהגות טובה". במקרה של המשיב שלפנינו עולה מתוך עיון בתיק הועדה, כי התנהגותו של המשיב רחוקה היתה מלהיות "טובה". עיון במידע המודיעיני שהונח לפנינו מלמד על התנהגות קלוקלת של המשיב, הכוללת מעשי אלימות ומעשים הקשורים להתנהגות אלימה (קטטות, מתיחות עם אסירים אחרים, הברחת מוטות העשויים לשמש דוקרנים ועוד), לצד המשך פעילות עבריינית כגון הברחת סמים. התנהגות בלתי תקינה זו של העותר הביאה את שלטונות הכלא להעמידו לדין משמעתי במספר רב של מקרים, כפי שעולה מדו"ח שב"ס.

טענת הסניגור, לפיה מדובר בהתנהגות בלתי תקינה רק בחלק של תקופת המאסר, אינה עשויה לסייע, כפי שלא עשויה לסייע טענתו האחרת, שעבירות אלו לא הביאו לידי שלילת חופשות. אשר לחלק הראשון של הטענה, תקלות בהתנהגותו של המשיב יכולנו לראות לכל אורך המאסר, ועד לסוף שנת 2009. העובדה, שהמשיב בחר לחדול מעבירות לקראת הדיון בשחרורו המוקדם, אינה עשוי לנקותו מהתנהגותו הקלוקלת לאורך כל תקופת מאסרו עד אז. אחד מן הטעמים שביסוד השחרור המוקדם, לפי המצדדים ברעיון השחרור המוקדם, נעוץ במתן תמריץ לאסיר להתנהג כדבעי במהלך המאסר, בין היתר על מנת להקל על שלטונות בית הסוהר בניהול אורח החיים התקין בכלא. רעיון זה בא לידי ביטוי בקביעת המחוקק, לפיה ההתנהגות התקינה של האסיר בכלא תהווה תנאי מוקדם לשחרורו על תנאי. חשוב על כן להתבונן על התנהגותו של האסיר לכל אורך מאסרו, לא רק בתקופה הסמוכה שלפני הדיון בפני ועדת השחרורים, אחרת תסוכל תכלית קביעתו של התנאי. במקרה שלפנינו אנו מדברים באסיר, שהתנהגותו היתה קלוקלת לאורך תקופה ארוכה, בחלק נכבד מאוד מתקופת המאסר, עד כי ניתן לומר, כי המשיב היה למי שאיננו ראוי לשחרור המוקדם.

ואשר לחלקה האחר של טענת הסניגור, לפיה התקלות בהתנהגותו של המשיב לא הביאו לידי הפסקת חופשותיו, טענה זו מערבת מין בשאינו מינו. התנהגות קלוקלת לחוד, וחופשות לחוד. אפשר, כי הקלקולים בהתנהגות לא הגיעו כדי כך, שיהוו שיקול מכריע בשלילת החופשות, ודי היה כי העונש (המשמעתי) לצידן יהא קל משלילת חופשה, ונראה כי כך אמנם ארע בעניינו של המשיב. להתנהגות הקלוקלת יש, בלא כל קשר לחופשותיו, השלכה רבתי על השאלה, האם ראוי הוא לשחרור מוקדם, כך קבע המחוקק בסעיף 3 לחוק, ועל כך עמדנו למעלה.

יתרה מזו, אפילו נניח, לטובת המשיב, כי התנהגותו הרעה מאחורי הסורגים לא הגיעה כדי שלילת זכותו לשחרור, בשל היותו בלתי ראוי לו, עדיין אנו מגיעים לכלל מסקנה, כי אין מקום לשחרורו המוקדם, על שום מסוכנותו. מסוכנות זו נגזרת היטב מתוך שלל הנסיבות עליהן עמדה העותרת בעתירתה שלפנינו, ואנו נמנה אותן עתה.

בראשית ראינו את מעשה העבירה שעבר המשיב, על האכזריות שאפיינה אותו, כאשר שלף המשיב סכין והחל דוקר שתי צעירות תמימות בחלק גופן העליון פעם אחר פעם אחר פעם, עד כי התמוטטו, מתבוססות בדמן. לשתיהן נגרם נזק גופני בעל משמעות, אין צריך לומר. מחומרה זו של העבירות נגזרת גם הסכנה, הנשקפת ממי שיש בו היצר לעשות כמעשה האכזרי הזה.

על עובדה זו נוסף עברו הפלילי של המשיב, מי שהתמכר לסמים מגיל 16, ומאז עובר עבירות, ובהן עבירות רכוש ואלימות. חשובה לענייננו העובדה, כי את המעשה הנוכחי, מעשה אלימות חריג בחומרתו, עשה המשיב בעת שתלוי ועומד נגדו מאסר מותנה, דבר שלא הרתיעו ממעשה הדקירה. וחשוב מכך, מן המאסר הקודם, שאף הוא הושת עליו בגין מעשה אלימות, שכלל החזקת סכין שלא כדין, שוחרר המשיב שחרור מוקדם (בידי הנציב), והנה אף על פי כן הוא לא הפנים את מעשהו, ועבר את העבירה הנוכחית כשמעל ראשו מרחף עונש של מאסר על תנאי.

נדבך נוסף בגזירת המסקנה אודות מסוכנותו של המשיב ראינו בידיעות המודיעין שהזכרנו לעיל, ומהן למדנו על אדם בעל דפוס התנהגות עברייני, שאיננו ירא מן החוק, ואינו יודע את גבולותיו. המידע כולל קטטות שבהן היה המשיב מעורב, כמו גם הברחת מוטות, העשויים לשמש דוקרנים, ואידך זיל גמור.

כבר הזכרנו את חופשותיו של המשיב. הסניגור מבקש לשכנע, כאמור, כי בעובדה שהמשיב יוצא לחופשות יש כדי ללמוד על כי אין נשקפת סכנה הימנו, שהרי את חופשותיו הוא עשה בקריית שמונה, מקום מגוריהן של הקורבנות. ובכן טענה זו אינה משכנעת. שיקולים שונים עומדים ביסודם של היציאה לחופשה, מחד, והשחרור המוקדם, מאידך. ניתן לומר, בעיקרו של דבר, כי ההימצאות בסבב חופשות היא כעין תנאי מוקדם לשלילת מסקנה בדבר מסוכנותו של האסיר. אלא שלא כך הוא בכיוון הנגדי. כלומר, אם יוצא האסיר לחופשות, אין זה אומר בהכרח, כי הוא עשוי שלא לסכן את הציבור אם ישוחרר. השחרור המלא איננו כיציאה בת מספר שעות או ימים מן הכלא, והדברים ידועים.

מכאן אנו באים ליסוד המרכזי בעמדת הרוב בועדת השחרורים, והוא הדו"ח הסוציאלי, ממנו למדה הועדה, כי במשיב חל שינוי, העשוי להצדיק את השחרור המוקדם. ובכן עיון בדו"ח הסוציאלי איננו מלמד, לפי הבנתנו, את שלמדה הימנו הועדה, ודאי לא מסקנה מרחיקת לכת, כאילו במשיב חל שינוי, בשיעור העשוי להצדיק את המסקנה, כי אין נשקפת ממנו עוד סכנה. הדו"ח מתאר כיצד הורחק המשיב מטיפול גמילה במהלך מאסרו, עקב קשיי הסתגלות. אחר כך הוצע לו לשוב לטיפול מספר מעמים, והוא סרב. הוא התכחש להתמכרותו לסמים. הוא לא בחל בפגיעה עצמית ממניעים מניפולטיביים, על מנת להביא לשיפור תנאי כליאתו. אכן, בשלב כלשהו הוא שולב בשתי קבוצות טיפול (שליטה בכעסים וסימנים מקדימים למעידה), ובכך הוא הראה, כך מתרשמים גורמי הטיפול, כי "במהלך המאסר שינה מעט את גישתו לטיפול", משום הסכמתו להשתלב בטיפול הקבוצתי. "הרושם הוא", כך גורמי הטיפול, "שבאופן איטי אך עקבי הצליח לפתח תחושת מחויבות לתהליך הקבוצתי". ממלים אלה למדה הועדה על השינוי שהתחולל במשיב, אלא שאנו לא רואים באמירה זו כי אם הסכמה שלו, לאחר תקופה ארוכה של מאסרו, ליטול חלק בטיפול הקבוצתי, הא ותו לא. ראוי שנביא את המשכם של הדברים שבדו"ח הסוציאלי לאמור: