היועץ המשפטי לממשלה נ' גמליאל(אסיר)

פסק דין

בפנינו עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים (להלן: "הועדה") מיום 31.12.13, אשר הורתה על שחרורו של המשיב על תנאי.

העובדות

1.המשיב מרצה מאסר למשך 15 שנים בגין ניסיון רצח ועבירות בנשק שביצע ביום 29.4.02 לאחר שהיה שותף עם שני אחרים, שלמה דביר וירדן מורג, להנחת מטען חבלה ליד בית ספר מוסלמי לבנות בירושלים, על מנת לנקום באוכלוסיה הערבית ולגרום למותם של בני אדם רבים, ובכלל זה תלמידות בית הספר. בגזר הדין נקבע כי חלקו של המשיב היה דומיננטי.

המשיב ושותפיו ניסו להניח את המטען במועד קודם ל- 29.4.02, אך מסיבות שונות הם חזרו בהם ברגע האחרון. ביום 29.4.02 המשיב לא השתתף בהנחת המטען וטען בפני שותפיו כי הרב שלו אסר עליו להשתתף בהתארגנות. יחד עם זאת, הוא הדריך את שותפיו כיצד להגיע למחסן בו הוטמנו חומרי הנפץ, נתן להם מפתח למחסן, והסביר להם בעזרת שרטוטים את אופן הפעלת המטען.

התכנית סוכלה על ידי שני שוטרים, אשר הבחינו בהתנהלות המעוררת חשד של שותפיו של המשיב, עצרו אותם והזעיקו חבלן משטרה שניטרל את המטען.

2.המשיב החל לרצות את מאסרו ביום 2.5.02, מועד תום ריצוי 2/3 חלף ביום 1.5.12, ומועד שחרורו המלא יחול ביום 1.5.17.

3. שותפו של המשיב, ירדן מורג, שלא היה שותף לתכנונים ואשר הודיע לשוטרים מיד כשנתפס כי בעגלה מונח מטען חבלה, עזר לשוטר לפרק את המטען והסגיר את הסליק שהוחבא בסמוך לביתו, נידון ל- 12 שנות מאסר ושוחרר בשחרור מוקדם ביום 4.11.09. שותפו האחר, שלמה דביר, שהיה 'הרוח החיה' בהתארגנות ולא היה מוכן לעזור לחבלן המשטרה לפרק את המטען, נידון – כמו המשיב – ל-15 שנות מאסר ועדיין מרצה את מאסרו לאחר שבית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור שהגיש על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים, שקיבל את ערעור היועץ המשפטי לממשלה על החלטת השחרור של ועדת השחרורים (רע"ב 6566/13 שלמה דביר נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', ניתן ביום 11.2.14).

הדיונים הקודמים בעניין שחרורו של המשיב

4.ביום 15.5.12 התקיים דיון בפני ועדת השחרורים בעניינו של המשיב. הוועדה דחתה את בקשתו של המשיב להעיד את הרב רונסקי בפניה וקבעה כי עליו להציג חוות דעת כתובה.

5. ביום 29.5.12 התקיים דיון נוסף בפני הוועדה. הוועדה התרשמה מהבעת חרטה כנה שהביע בפניה המשיב ומכך שהוא מקבל אחריות למעשיו וקבעה שהוא בתחילת הליך שיקומי. למרות זאת, דחתה הוועדה את בקשת המשיב לשחרור מוקדם, תוך שהיא מפנה לנסיבות החמורות של ביצוע העבירות, לרקע האידיאולוגי שעמד בבסיס ביצוען ולנתונים נוספים מהם הסיקה כי מסוכנותו של המשיב טרם פגה וכי שחרורו יפגע באמון הציבור.

הוועדה איבחנה בין עניינו של המשיב לעניינו של מורג, שותפו של המשיב לעבירות ששוחרר, כאמור, בשחרור מוקדם, והתייחסה גם לסעיף 10(א) לחוק שחרור על תנאי מאסר, תשס"א-2001 (להלן: "החוק").

בהתייחס לתכנית רש"א שהוגשה בעניינו של המשיב, מצאה הוועדה כי היא ראויה, אך לא ניתן להסתפק בה מבלי שהיא תחל בתקופת מאסרו "כדי שהמשכה יהיה בתקופת השחרור ולא תחילתה".

הוועדה קבעה כי יהיה זה נכון לבחון את שאלת שחרורו של המשיב פעם נוספת בחלוף חצי שנה על רקע נסיבות ותנאים שיחולו באותה עת.

6. ביום 27.11.12 התקיים דיון נוסף בעניינו של המשיב בוועדה, במהלכו דווח על התחלת טיפול במשיב במהלך מאסרו ועיבוי תכנית רש"א. הדיון נדחה לצורך מתן השלמות לתכנית השיקום ודווח על התקדמות הליך הטיפול במאסר.

7. ביום 6.2.13 התקיים דיון נוסף בפני הוועדה שהורתה על שחרורו המוקדם של המשיב. כנגד החלטה זו הגיש העותר עתירה שהתקבלה ובית המשפט ביטל את החלטת ועדת השחרורים.

בהחלטה מיום 9.4.13 בעת"א 16089-02-13 קבע בית המשפט כי העיקרון החולש על סוגיית שחרור על תנאי של אסיר, הוא עקרון שלום הציבור הנקוב בסעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר התשס"א – 2001 (להלן "החוק"). כלל יסוד הוא כי על אסיר לרצות את מלוא תקופת מאסרו ולא עומדת לו זכות קנויה לשחרור מוקדם, אלא עליו לשכנע את הוועדה כי הוא ראוי לשחרור וששחרורו לא יסכן את שלום הציבור כפי שנקבע בסעיפים 3 ו-9 לחוק. כלל זה חל במלוא עוצמתו על המשיב, שביצע בבירות חמורות ממניעים אידאולוגיים ולאור עמדתו כלפי אחריותו לביצוע המעשים נושא מאסרו, עליהם אינו נוטל אחריות מלאה, ומסוכנותו לא תתפוגג, אם ישוחרר על תנאי בטרם ישלים, או למצער יתקדם בצורה משמעותית בהליך טיפולי במהלך מאסרו.

ביהמ"ש קבע כי המשיב החל בהליך טיפולי זמן קצר יחסית לפני מועד הדיון בוועדה ושחרורו המוקדם בשלב זה, ובטרם התקבלה חוות דעת פסיכו-דיאגנוסטית באשר לתוצאות הטיפול בו, עלול לסכן את הציבור, גם אם הוא ימלא את תכנית רש"א, במיוחד כאשר הוא עתיד לחזור לסביבה ולחברה מהן יצא לביצוע מעשיו.

עוד נקבע כי אין די בתכנית רש"א כדי לאיין את מסוכנותו של המשיב ולהוכיח סיכויי שיקום ללא מיצוי, או לפחות התקדמות משמעותית, בהליך הטיפולי בכלא, תוך בחינת התנהגותו במהלך חופשותיו. לאור זאת, ומבלי לבחון את תחולתו של סעיף 10(א) לחוק, קיבל בית המשפט את העתירה וביטל את החלטת וועדת השחרורים.

בית המשפט קבע כי הוועדה תקיים דיון חוזר בעניינו של המשיב בחודש דצמבר 2013 (בחלוף שנה מתחילת ההליך הטיפולי בשב"ס) ותקבל לצורך כך חוות דעת פסיכו-דיאגנוסטית, דו"ח גורמי הטיפול בשב"ס, חוות דעת מעודכנת של שב"כ ותכנית מעודכנת של רש"א והורה לוועדה להתייחס בהחלטתה לתחולת סעיף 10(א) לחוק.