הטוענת לעילות גירושין המביאות גם למאיסות – דין הכתובה ונטל הראיה

בפנינו ערעור על החלטת בית הדין מיום י"ח בטבת התשע"ז (16.1.2017) שלפיה הבעל (המשיב) פטור מלשלם את הכתובה לאישה (המערערת).

הטיעון המרכזי בערעור הוא שלאור האלימות המילולית הקשה שאותה חוותה האישה (לטענתה), אין סיבה לפטור את הבעל מלשלם את מלוא כתובתה, גם אם היא שיזמה את הגירושין ושתובעת אותם. לטענת המערערת בית הדין קמא מנע ממנה את האפשרות להוכיח באמצעות השמעת הקלטות את הרמה הקיצונית של האלימות המילולית.

המשיב מכחיש את האמור, ולטענתו גם אם 'מעד' 'פה ושם' באמירות לא ראויות, אין בכך כדי לחייבו בכתובה, כאשר הוא עדיין מעוניין בהשכנת שלום בביתו. לטענת המשיב, ההקלטות שבפי המערערת ערוכות ומזויפות ואי אפשר להתבסס עליהם כהוכחות, ולכן נמנע בית הדין מלהיזקק להם.

זהו תורף הערעור שבפנינו.

החלטה

לאחר שמיעת הצדדים ובאי כוחם ולאחר העיון בנימוקי פסק הדין ובפרוטוקולי הדיון, ומאחר ולפי המונח בפנינו לא התקיים דיון הוכחות משמעותי בטענות האישה, ובכלל זה סביב שמיעת ההקלטות, יש לקבל את הערעור באופן חלקי, ולהורות לבית הדין האזורי לקיים דיון הוכחות מלא שלאחריו ישוב וידון בשאלת חיובו של הבעל בכתובה, וככל שיבואר להלן.

נימוקים

להחלטה נשואת הערעור צורפו נימוקים.

נימוקי פסק הדין כולם מתייחסים לאישה מורדת הטוענת 'מאיס עליי' ותובעת את כתובתה – אם הפסידה כתובתה ללא התראות. מסקנת בית הדין היא שמאחר שלדעת מרן בעל השולחן ערוך הפסידה כתובתה, ומאחר שהצדדים שייכים לעדות המזרח שקבלו פסקי מרן, יש לפטור את הבעל מתשלום הכתובה.

עילות גירושין העומדות בפני עצמן ומביאות גם למאיסות אינן טענת מאיסות גרידתא ואינן מביאות להפסד הכתובה

לדעתנו, העיקר חסר מן הספר. בתיק זה לא מדובר בטענת 'מאיס עליי' גרידתא. עיקר הטענה שבפי המערערת היא: "אינני יכולה לדור עם נחש בכפיפה – עם מי שמקלל אותי ללא הרף, ועם מי שמאיים עליי ברצח" (והכול לדבריה, כפי שמופיע בפרוטוקול הדיון). המאיסות שהוזכרה בלשונה של המערערת איננה זהה כלל וכלל ל'מאיס עליי' המופיע במקורות, ואינה אלא ביטוי מושאל משפת הטענות והמענות המשפטיים המצויה בתביעות גירושין. הטענה המרכזית של המערערת בתביעת הגירושין היא שיש לה עילת גירושין שיש בה כדי לחייב את הבעל בסידור גט. לא המאיסות היא עילת הגירושין אלא התנהגותו של הבעל כלפיה בחיי הנישואין. המאיסות – ייתכן שהיא תוצאת העילות שמציגה המערערת אבל לא העילה עצמה לתביעת הגירושין.

בית הדין בנימוקיו, בפתח דבריו, מצטט את הודאתו של המשיב באלימות מילולית סביב דיון שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה. וכך כותב בית הדין:

"בנדון שלפנינו האישה טוענת שמאסה בבעל בגלל התנהגותו כלפיה, שכללה לדבריה אלימות – מילולית בעיקר – קללות ואיומים. מעיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט עולה כי הבעל הכחיש אמנם שהייתה אלימות פיזית, אך לא הכחיש שהייתה אלימות מילולית."

לכן, לא ברור לנו דילוגו של בית הדין בהמשך דבריו: "יוצא אם כן שהאישה טוענת על בעלה טענת מאיס עלי, ותובעת גירושין ומנגד הבעל תובע שלום בית."

מכאן ואילך, בהמשך פסק הדין דן בית הדין בשאלה יחידה והיא: האם מי שטוענת 'מאיס עליי' הפסידה כתובתה? ובית הדין מביא דברי הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר שנכתבו בבקיאות מופלאה. אבל, כאמור, אין בזה כדי להתייחס לטיעוניה המרכזיים של המערערת, שאלימותו של הבעל היא שהובילה לגירושין ולכך שאינם יכולים לחיות ביחד כזוג נשוי, ולכן, לדבריה, אין סיבה שתפסיד את כתובתה.

דילוג זה לדיון בטוענת 'מאיס עליי' יכול להיות מוסבר בכך, שלא ניתנה לאישה המערערת את האפשרות להוכיח עד כמה האלימות המילולית הייתה קיצונית – אף שכך נטען מפורשות בפרוטוקול הדיון כמה פעמים – ולכן התרשם בית הדין שלפניו רק טענת מאיסות של המערערת במשיב, כשהמשיב מצד שני טוען לשלום בית, ולא מעבר לזה.

אולם כאמור, לדעתנו עיקר הטיעון שבפי המערערת הוא עילת הגירושין המדגישה את התנהגותו של הבעל, שאינה מאפשרת חיי נישואין תקינים – מציאות של "אין אדם חיי עם נחש בכפיפה אחת", ולא מאיסותו. טיעון זה לא זכה למענה כלל – לא בהחלטת בית הדין ולא בנימוקי פסק הדין הנ"ל.