החלטת ביניים לעניין טענת התיישנות בתיק וע 983/05

השאלה העומדת בפני הועדה היא האם מתקיימת "חבלה רשומה" ביחס לפגימות  הבאות להן טוען המערער: שורש כף יד ימין, לב, סוכרת, יתר לחץ דם ומצב נפשי, ועל כן יש לדחות את טענת המשיב בגין התיישנות.

רקע עובדתי

1.     המערער יליד 1944 שוטר לשעבר, השתחרר בספטמבר 1999. ביום 03.06.04, בחלוף כארבע שנים ו- 9 חודשים ממועד השחרור, הגיש המערער למשיב שתי תביעות, האחת בגין ניתוח בשורש כף יד ימין; פגיעה בריאות וקשיי נשימה; החלקה ונפילה שגרמו לשבר במרפק יד ימין; ותביעה נוספת בגין פגיעה בריאות; סוכרת ולחץ דם עקב לחצים בשירות, עומס תורניות; בעיות בלב; ומצב נפשי .

2.     בהחלטת המשיב מיום 03.08.05 נקבע כי מחלת האסטמה של המערער החמירה זמנית בתקופת שירותו ועקב שירותו בשיעור של 1/3. כן נקבע כי אין קשר בין הכאבים במרפק ימין וקרסול שמאל לבין החבלה מיום 30.01.96. בהחלטת המשיב מיום 07.08.05 נדחו תביעות המערער בגין שורש כף יד ימין, לב, סוכרת, יתר לחץ דם ומצב נפשי בשל התיישנות  (להלן: " הפגימות").

3.     ביום 30.10.05 הגיש המערער ערעור על שתי ההחלטות דלעיל. בהסכמת הצדדים ניתנה  החלטת יו"ר הועדה כי ראשית תינתן החלטה בשאלת ההתיישנות.

4.     טענות המערער הן כי כאשר המדובר בפגימות אשר הנן מחלות, המתפתחות לאורך זמן ולא של חבלה במובן של טראומה, יש להסתפק בעצם הרישום שבמסמכי המשטרה אודות הפגימה כדי לעמוד בתנאי של חבלה רשומה ואין זה סביר כי יידרש שתנאי זה יתמלא רק אם יירשם האירוע שגרם למחלה וכי תהיה סמיכות זמנים בין האירוע לבין הרישום.

5.     טענות המשיב הן כי הדרך להוכחת "חבלה רשומה" היא על ידי רישום במסמכים ועל כן אין בטענות המועלות בתצהירו של המערער כדי לסייע לו, כאשר הן אינן מגובות במסמכים אשר יהוו חבלה רשומה. עוד טוען המשיב כי אף אם יתקבלו הצהרות המערער בתצהירו עדיין אין בהן כדי להועיל למערער העובדה כי יש בידו רישומים על תלונות ואבחונים אין בה כדי לעמוד במבחן של חבלה רשומה, כל עוד רישומים אלו אינם קשורים לאירוע מסוים בסמיכות הזמנים אשר גרם לקיומה של "החבלה הרשומה".

דיון והכרעה

6.     סעיף 32 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב]  (להלן : " החוק"), קובע, כי הזכות להגיש בקשה לתגמולים או להכרה בנכות, מתיישנת כעבור שלוש שנים מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי שבזמנו ארע המקרה אשר גרם לנכות. אין מחלוקת על עצם העובדה כי על פניו התיישנו פגימות המערער על פי סעיף 32 לחוק הנכים. תקופת ההתיישנות הינה בת 3 שנים והיא נמנית מיום שחרורו של המערער. היות ובמקרה זה הוגשה התביעה למעלה מ- 3 שנים לאחר שחרורו- התיישנה התביעה. עוד יש לציין, כי המחלות בגינן העלה המשיב את טענת ההתיישנות אינן מוזכרות ברשימת המחלות המנויות בתוספת לתקנות הנכים (תגמולים ושיקום) (התיישנות זכויות) תשי"ז- 1956, ועל כן אין להאריך את מועד ההתיישנות.

7.     על אף האמור לעיל, סעיף 32א לחוק מאפשר לקצין התגמולים להאריך את תקופת ההתיישנות במידה ומתמלאים התנאים המצטברים הקבועים בחוק והקובע כדקלמן:

" קצין תגמולים רשאי להאריך את המועד להגשת בקשה לפי סעיף 30, על אף האמור בסעיף 32 (א), אם הוא סבור כי מן הצדק לעשות זאת וכי נתמלאו תנאים אלה:

(1) הבקשה מתייחסת לנכות שנגרמה על ידי חבלה רשומה;

(2) ההשהיה בהגשת הבקשה אינה עשויה להקשות במידה ניכרת על השגת הראיות הדרושות לבירור הבקשה;

(3) ההשהיה לא הביאה, ולא היתה עשויה להביא, במישרין או בעקיפין, להחמרת הנכות שלגביה מוגשת הבקשה, או להגדלה ניכרת של הנטל שעל אוצר המדינה בתשלום התגמולים או במתן טובת הנאה אחרת עקב החמרת הנכות;

(4) ההשהיה לא תקשה על המדינה לממש את זכויותיה לגבי כל צד שלישי האחראי או עשוי להיות אחראי, במישרין או בעקיפין, לחבלה, נושא הבקשה.

בסעיף זה "חבלה רשומה" - חבלה שנרשמה, סמוך ליום האירוע שגרם לה, ברשומות של צבא-הגנה לישראל או ברשומות אחרות המתנהלות על ידי המדינה או על ידי מוסד ציבורי שאושר לענין זה על ידי שר הבטחון".

8.     על פי הפסיקה, במקרה של "חבלה רשומה" יש להוכיח שלושה תנאים: "א. רישום המעיד על פגיעה בגוף. ב. אירוע שגרם לפגיעה זו. ג. סמיכות זמנים בין האירוע שגרם לנכות לבין הרישום". זאת ועוד נקבע, כי לשון סעיף 32א' לחוק הנכים חלה גם על נכים שמקור נכותם במחלה או החמרת מחלה. ר' ע"א 203/85 בן ארי נ' ק"ת, פ"ד מא(4) 133 (להלן: " פסק דין בן ארי"). גם כאשר הקלו בסוגיית סמיכות הזמנים במקרי נפש, הרי שעדיין נדרש רישום של תוצאה של פגיעה נפשית במהלך השירות הצבאי (ר' ע"א (ת"א) 3876/98 יניב ווילמוט נ' ק"ת (לא פורסם) (להלן: " פסק דין וילמוט").