החלטה לפרסום בעניין מתן היתר בנייה להקמת מחסן חקלאי לגידול ירקות

החלטה

1. ביום 13.12.2018 הוגש לוועדת המשנה לעררים הערר שבכותרת. הערר הוגש על החלטת המשיבה, הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז חיפה (להלן: "הוועדה המחוזית"), מיום 14.11.2018, לדחות את בקשת העוררת למתן היתר בנייה להקמת מחסן חקלאי לגידול ירקות, בשטח של 25 מ"ר, במקרקעין הידועים כגוש 20325, חלקה 28 באום אל פחם (להלן: "הבקשה להיתר").
2. המקרקעין הם "אזור חקלאי" לפי תכנית ג/400, החלה בשטח. הבקשה להיתר נדונה בוועדה המחוזית לאור הוראת סעיף ב' לחלק ו' בתכנית, הקובע כי באזור חקלאי תותר הקמת בניינים אחרים, המשמשים במישרין לצורך העיבוד החקלאי, באישור הוועדה המחוזית.
3. בערר צוין כי הוא מוגש בהתאם לסעיף 12 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). אולם, הסעיף הנ"ל מתייחס לערר על החלטת הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים (הוולקחש"פ), ואינו מהווה מקור סמכות להגשת ערר על החלטת הוועדה המחוזית. לפיכך, ביקשנו ביום 23.12.2018 את התייחסות הצדדים לשאלת זכות הערר על החלטת הוועדה המחוזית, ולסמכותה של ועדת המשנה לעררים לדון בערר. זאת, בין היתר, על בסיס הוראות תכנית ג/400 והוראות סעיפים 12(ה) ו-6(ג) לחוק.
4. העוררת טוענת כי אין לקבל מצב שבו לא ניתן להגיש ערר על החלטת הוועדה המחוזית, כערכאה תכנונית ראשונה, שלא להנפיק היתר בנייה. העוררת טוענת כי בכך נגרמת אפליה ביחס למבקשי היתרי בנייה אחרים (שאינם מחייבים את אישור הוועדה המחוזית), על בסיס סוג ההיתר המבוקש בלבד.
5. הוועדה המחוזית טוענת כי נקודת המוצא היא כי: "זכות הערעור איננה זכות "טבעית" והיא קיימת רק מקום בו הוענקה מפורשות על ידי המחוקק" (ע"א 3977/07‏ מדינת ישראל נ' גרנות, אגודה שיתופית חקלאית מרכזית בע"מ (18.5.2008, פורסם בנבו), ומראי המקום הנזכרים שם).
6. הוועדה המחוזית מדגישה כי סעיף 12(ה) לחוק מקנה זכות ערר לוועדת המשנה לעררים על החלטות הוועדה המחוזית מכוח סמכותה כוועדה מקומית לתכנון ובניה או כרשות רישוי בכל שטח במחוז שאינו מרחב תכנון מקומי. לעומת זאת, עניינו של הערר בשטח המצוי בתחום מרחב תכנון מקומי "עירון"; קרי בתחום מרחב התכנון המקומי של הועדה המקומית לתכנון ובניה "עירון".
7. הוועדה המחוזית מציינת כי הוועדה המקומית עירון החליטה לתת היתר, אולם, בהתאם לתוכנית ג/400 אשר מכוחה התבקש היתר הבנייה, החלטה לתת היתר טעונה אישור של הועדה המחוזית. על כן, החלטתה של הועדה המחוזית נשוא הערר אינה החלטה שנתנה מכוח סמכותה כוועדה מקומית או רשות רישוי בשטח של המחוז שאינו מרחב תכנון מקומי, ולפיכך לא חל על החלטה זו סעיף 12(ה) לחוק, וועדת המשנה לעררים אינה מוסמכת להזדקק ולדון בו מכוח סעיף 6(ג) לחוק.
8. אנו קובעים כי דין הערר להידחות על הסף, מחוסר סמכות.
9. ועדת המשנה לעררים מוסמכת לדון בעררים שהוגשו לפי סעיף 110 לחוק (על החלטת ועדה מחוזית בדבר אישור תכנית או דחייתה), לפי סעיף 12(ה) לחוק (על החלטת הוועדה המחוזית או רשות הרישוי המחוזית בשטח במחוז שאיננו מרחב תכנון מקומי או מרחב תכנון מיוחד – "שטח גלילי") ולפי סעיף 8 לתוספת השנייה לחוק (על החלטת הוועדה לשמירת הסביבה החופית (הוולחוף) לפי סעיפים 4 או 5 לתוספת השנייה לחוק). בענייננו, החלטת הוועדה המחוזית ניתנה מכוח סמכותה לפי תכנית ג/400, והחוק לא קבע זכות ערר עליה.
10. אין הדבר שונה מתכניות אחרות, שבהוראותיהן נקבע כי דרוש, בנוסף להליך ה"רגיל", גם אישורו של מוסד תכנוני הגבוה מהן בהיררכיה התכנונית, כגון, הוועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים (הוולנת"ע) שאישורה נדרש לצורך הקלה מתכניות מתאר ארציות ומחוזיות, ועל החלטתה אין זכות ערר. זאת, להבדיל מזכות ערר שנקבעה במפורש בחוק על החלטות הוולחוף והוולקחש"פ.
11. יצוין כי בחוק לא נקבעה זכות ערר גם ביחס להחלטות אחרות של הוועדה המחוזית, כגון: החלטה על הפקדת תכנית, ואף זכות הערר לפי סעיף 110 לחוק מוגבלת לשלושה חברי הוועדה המחוזית כאחד, או לוועדה מקומית או רשות מקומית הנוגעת בדבר, ואילו גורמים אחרים נזקקים לרשות יו"ר הוועדה המחוזית להגיש ערר. מכאן, שלא כל החלטה של ועדה מחוזית מקנה זכות ערר, ובפרט לוועדת המשנה לעררים.
12. לפיכך, בהיעדר זכות המעוגנת בחוק להגיש ערר על החלטת הוועדה המחוזית מכוח סמכותה לפי תכנית ג/400, שאינה נופלת בגדר החלטות אחרות שעליהן ניתנה זכות ערר לוועדת המשנה לעררים, אין בסמכותנו לדון בערר, ואנו דוחים אותו על הסף.

היום, ח' שבט תשע"ט (14 ינואר 2019)                                                                      

שמרית גולן, עו"ד

יו"ר ועדת המשנה לעררים